בג"צ 439/82

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה שהגיש פועל בניין, אשר ביקש לקבל פיצויי פיטורים ממעסיקו לשעבר, המשיב מס' 2, לאחר שהתפטר עקב תאונת עבודה שהגבילה את יכולתו לעבוד. המעסיק הפריש לקרן הביטוח והפנסיה של העותר על בסיס שכר יומי נמוך משכרו בפועל, כפי שנקבע בהסכם קיבוצי. לטענת העותר, על המעסיק לשלם לו את ההפרש בפיצויי הפיטורים בהתאם להפרשי השכר. המקרה הובא בפני בית הדין לעבודה, כאשר בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו פסק תחילה לטובת העותר. עם זאת, בית הדין הארצי לעבודה הפך החלטה זו בערעור, והוביל את העותרת לערער לבית המשפט הגבוה לצדק. בג"ץ פסק לטובת העותרת, תוך שהוא מותח ביקורת על החלטת בית הדין הארצי לעבודה כמכילה טעות לכאורה בהלכה ומייצגת סוגיה משפטית עקרונית. בית הדין הדגיש את בלעדיות סמכותם של בתי הדין לעבודה בעניינים אלה, אך במקרה זה נדרשה התערבות. בפסק הדין נקבע כי יש לכבד את ההסכם הקיבוצי ולא ניתן לבחון את תוכנו על ידי הרשות השופטת. עם זאת, תחולתו של ההסכם הוגבלה לזכויות פיצויי פיטורים על בסיס שכר הסיווג, והוא לא כיסה את שכרה בפועל של העותרת. כתוצאה מכך, חויב המעסיק בתשלום פיצויי פיטורים בגין ההפרש. בנוסף, בית המשפט הפנה לסעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים, הקובע כי זכויות עובדים הקבועות בחוק יכולות רק להתווסף להסכם קיבוצי ולא לגרוע ממנו. לסיכום, בית הדין הגבוה לצדק אישר את פסק דינו המקורי של בית הדין האזורי לעבודה, ביטל את החלטת בית הדין הארצי לעבודה והורה למעסיק לפצות את העותר בגין הוצאותיו.