ע"ע 1351/00

תקציר

פסק הדין עוסק במקרה שבו עובד רשות השידור שפרש לגמלאות חזר לשירות וביקש להוסיף את תקופת השירות הראשונה שלו לשנייה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות). השאלה שעלתה הייתה האם יש לחשב את התקופה הראשונה על בסיס חודשי העבודה בפועל או תקופת השירות המוגברת כפי שקבע הנציב עם פרישתו המוקדמת של העובד. העובד עבד ברשות השידור במשך 233 חודשים ופרש לגמלאות בגיל 48. כדי לעודד את פרישתו המוקדמת, האריך הנציב את תקופת שירותו ב-31 חודשים. כשהעובד חזר לאותה סמכות של מנכ"ל, הוא רצה לשלב בין שתי תקופות השירות. הנציב הכיר בחודשי העבודה בפועל ולא כלל את החודשים הנוספים מהפרישה הקודמת. העובד ערער על החלטה זו, ובית המשפט המחוזי בירושלים פסק לטובתו. לאחר מכן ערערה המדינה על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופט שמואל צור, קיבלה את ערעור המדינה. בפסק הדין נקבע כי המונח "תקופת שירות" בחוק הגמלאות מתייחס לתקופת השירות בפועל ולא לתקופה המוגדלת. תכלית החוק, להבטיח את רמת החיים של העובד בעת פרישתו, לא הצדיקה את הוספת התקופה המוגדלת. כמו כן, שכרו של העובד עם חזרתו לשירות היה גבוה משמעותית מאשר בתקופה הראשונה, מה ששיפר את מצבו ללא החודשים הנוספים. לפיכך, בית המשפט קבע כי החלטת הנציב שלא לכלול את תקופת השירות המוגברת בחישוב הייתה נכונה. המשנה לנשיאה אלישבע ברק, בחוות דעתה החולקת, סברה שיש להכיר בהארכת התקופה. היא הדגישה כי הארכת התקופה אינה פיקטיבית ויש לה סיבה מהותית - פיצוי בגין פרישה מוקדמת. ברק טען כי אין לבטל את מטרת ההעלאה עם חזרתו של העובד לשירות, מה גם שהוא רכש זכויות לאותה תקופה. השופט עמירם רבינוביץ' ונציגי הציבור שלמה גוברמן ומאיר אנגלרט הסכימו עם דעת הרוב. אנגלרט נתן חוות דעת נפרדת, תוך הדגשת הקשר בין תקופת השירות המוגברת לבין הפנסיה המשופרת בתקופה הראשונה. בסופו של דבר החליט בית המשפט ברוב דעות לקבל את ערעור המדינה, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהורות לעובד לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 5,000 שקל.