ת"א 10743-08-13

תקציר

התובעת, נשר, חכרה בשנות ה-50 מספר חלקות קרקע מהקרן הקיימת לישראל (קק"ל) למטרות ספציפיות המפורטות בהסכמי החכירה. מטרת החכירה הייתה כריית חומרי גלם לייצור מלט או בניית מבני מגורים עבור עובדי החברה. עם זאת, נשר לא השתמשה בקרקע למטרות אלה במהלך תקופת החכירה ולאחריה. מינהל מקרקעי ישראל, ששימש כנציג קק"ל, סירב לחדש את חוזי החכירה לגבי הקרקע, כיוון שנשר לא מילאה את מטרת החכירה. חוזי החכירה פקעו בשנת 1999, ומנהל מקרקעי ישראל דרש את החזרת הקרקע. נשר המשיכה להחזיק במקרקעין ואף לסאב חלק מהם לצדדים שלישיים ללא הסכמת מנהל מקרקעי ישראל. הנתבעת, מדינת ישראל, הפקיעה את הקרקע בשנת 2007 לצרכי ציבור והציעה לנשר פיצוי מראש בגין ההפקעה, ונשר הסכימה. עם זאת, נשר טענה כי היא זכאית לפיצוי מלא בגין ההפקעה, וטענה כי עומדת לה אפשרות סבירה להאריך את תקופת החכירה, והמדינה מנועה מלטעון אחרת. בית המשפט קבע, כי אי הגשמת מטרת החכירה על ידי נשר ודרישתה העקבית של רמ"י להשבת הקרקע משמעה כי לנשר לא הייתה אפשרות תקפה להאריך את החכירה. זאת ועוד, החזקתה של נשר במקרקעין התבססה על רישיון מכללא, שניתן לבטלו בכל עת ולא העניק להם זכויות פיצוי כלשהן בעת הפקעתם. תשלום המקדמה הראשוני של המדינה לנשר היה טעות, ועקרון ההשתק לא חל במקרה זה. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעתה של נשר לפיצוי נוסף והורה לנשר לשלם למדינה 25 אלף שקל שכר טרחת עורך דין.