עת"מ 47670-01-18

תקציר

העותר, בעל זכויות החכירה של חלקת אדמה במושב בצרה, היה מעורב בהתדיינות משפטית ממושכת עם מספר רשויות ממשלתיות בישראל, המתפרשת על פני למעלה משלושה עשורים. ליבת המחלוקת נסובה סביב השימוש הלא-חקלאי שעושה העותר בקרקע, אשר הוגדרה כקרקע חקלאית על פי תכניות שונות. העותר ערער שוב ושוב על סיווג זה ועל ההרשעות שלאחר מכן בגין שימוש בלתי חוקי בקרקע בבית המשפט לעניינים מקומיים בכפר סבא, בבית המשפט המחוזי בפתח תקווה, בבית המשפט העליון ובבית המשפט הגבוה לצדק. בתי המשפט פסקו באופן עקבי נגד העותר, וקבעו כי הקרקע מסווגת כדין כחקלאית וכי שימושו בקרקע נוגד את התוכניות החלות. פסק דין זה מסכם ניסיון נוסף של העותרת לערער על סיווג זה באמצעות עתירה מנהלית. בעתירה נטען כי הקרקע אינה מוגדרת כחקלאית וכי התוכניות הקיימות אינן חלות עליה. עם זאת, בית המשפט דוחה את העתירה, בהסתמך על דוקטרינת ההשתק, המונעת מהעותר לדון מחדש בסוגיות שכבר הוכרעו בתיקים קודמים בבית המשפט. פסק הדין מדגיש כי סוגיית סיווג הקרקע והמצב התכנוני היו מרכזיים בהתדיינויות קודמות והוכרעו באופן סופי. לפיכך, העותר מנוע מלטעון מחדש נקודות אלה. זאת ועוד, בית המשפט מוצא כי ההליך המנהלי בו נקטו רשויות המשיבה היה סביר ומבוסס על נתונים עובדתיים, ואין כל תימוכין לטענות העותרת בדבר אפליה ביחס לבעלי מקרקעין אחרים. נוכח ניסיונותיו החוזרים ונשנים של העותר לערער על החלטות בתי המשפט, השופט מורה לו גם לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 35 אלף שקל, שישולמו בתוך 45 יום. החלטה זו נועדה לרסן את התארכות ההליכים המיותרת ואת העומס המופרז על מערכת בתי המשפט הנגרם עקב ההתדיינות הבלתי פוסקת של העותר.