ע"פ 4388/00

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פרי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים שהכריז על המערער, אזרח ישראלי, כבר הסגרה לקנדה. הערעור ביקש לערער על החלטת בית המשפט המחוזי כי התקיימו דרישות חוק ההסגרה (תשי"ד-1954). הערעור נדון בפני השופט א.א. לוי, השופט ט' אור והשופטת ביניש. הערעור נסב סביב שלוש שאלות עיקריות: הראשונה, האם היו בידי הרשויות הקנדיות די ראיות כדי להעמיד את המערער לדין בגין עבירת רצח מדרגה שנייה בישראל; שנית, האם בקשת ההסגרה מקנדה עמדה בתנאים המפורטים בסעיף 1א(א)(1) ו-(2) לחוק ההסגרה, ובפרט האם היא נועדה להעמיד לדין את המערער; ושלישית, האם קנדה התחייבה להחזיר את המערער לישראל לריצוי עונשו אם יורשע וייכלא. באשר לשאלה הראשונה טען בא כוח המערער כי הראיות שהוצגו על ידי הרשויות הקנדיות הן חלקיות וסותרות, ומונעות בדיקה מעמיקה האם קיימות ראיות מספיקות להעמדה לדין. עם זאת, בית המשפט קבע כי יש להשאיר את הערכת הראיות ומהימנותן לבית המשפט הקנדי שידון בתיק לגופו, וכי אופיין הסותר של עדויות העדים אינו צריך להיות גורם מכריע בבקשת ההסגרה. בית המשפט קבע כי די בראיות שהציגו שלושה עדי ראייה, לצד עדויות אביו של המערער ושותפו לחיים, כדי לקיים את דרישת סעיף 9 לחוק ההסגרה. במעבר לשאלה השנייה, מצא בית המשפט כי כוונת הרשויות הקנדיות להעמיד לדין את המערער הייתה ברורה מבקשת ההסגרה. בית המשפט פירש את סעיף 1א(א)(1) לחוק כך שלא נדרשת הצהרה מפורשת מהמדינה המבקשת, וניתן להסיק את הכוונה להעמיד לדין מההליך. במקרה דנן, הבקשה הקנדית הבהירה כי הם מבקשים להעמיד לדין את המערער בגין עבירת הרצח. לבסוף, בשאלה האם קנדה התחייבה להחזיר את המערער לישראל, קבע בית המשפט כי ניתן לפרש את דיני ה"הסכמה" בין מדינות כחוק של "חובה". בית המשפט קיבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הסכמתה של קנדה להעביר את המערערת חזרה לישראל מהווה ערובה מספקת. לסיכום, הסכים בג"ץ עם קביעתו של בית המשפט המחוזי בירושלים כי המערער בר הסגרה ודחה את הערעור. השופטים הדגישו כי תפקידו של בית המשפט הישראלי בהליכי הסגרה אינו לערוך בחינה מפורטת של הראיות, אלא לקבוע האם קיימות די ראיות לכאורה כדי לתמוך באישום.