ע"א 589/87

תקציר

בעת"א 593/87 דן בית המשפט העליון בתיק מורכב שעניינו פיצויים בגין הפקעת מקרקעין שבבעלות המערערים לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. תחילה נפסקו למערערים פיצויים על ידי בית המשפט המחוזי בגין הפקעת חלקים מחלקותיהם החקלאיות, אשר יועדו לצורכי ציבור. הפיצוי נועד להעמיד את המערערים באותו מצב כלכלי שבו היו נמצאים אלמלא הופקעה הקרקע. בית המשפט המחוזי התייחס גם לתביעות פיצויים נוספות בגין גורמים כגון עוגמת נפש עקב עיכובים וחוסר יכולת להשתמש בקרקע, ופסק פיצוי של 6% לשנה בגין אובדן השימוש עד להפקעה בפועל בשנת 1984. עם זאת, בית המשפט העליון מצא בעיות בחישוב הפיצויים, במיוחד בהתחשב בהשפעות שינוי הייעוד והעיכובים. היא אישרה את העיקרון לפיו יש להעריך את הפיצוי על בסיס שווי הקרקע לפני שינוי ייעוד, תוך התעלמות מכל שיפור עקב תוכניות הפקעה. בית המשפט העליון אף קבע כי אין להעניק פיצוי בגין עוגמת נפש משום שכל עוגמת נפש מהפקעה אינה בת פיצוי על פי החוק, וייחס כל עיכוב במשא ומתן בחלקו למערערים עצמם. היא סירבה לפיצוי נוסף בגין עיכובים בתכנון, שכן מדובר בפיצוי כפול. יתר על כן, היא תמכה בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לפצות על חוסר היכולת הנטען להשתמש במחסנים במגרשים, בשל היעדר ראיות לכך ששימוש זה נפגע באופן מהותי על ידי התוכנית. בית המשפט הורה על התאמות בפיצוי המחושב תוך קביעה של התחייבויות מסוימות, כגון העברת חלקות חלופיות שהוצעו בתחילה, שכן המערערים לא היו זכאים להן בסופו של דבר. פסק הדין הסופי התאים את הפיצוי הכספי שישולם למערערים, ושיקף את הממצאים והפרשנויות המשפטיות שפורטו לאורך ההחלטה.