עש"א 58808-08-19

תקציר

המערערת במקרה זה בחרה שלא לקיים כל פעילות עסקית בשנה הקלנדרית שקדמה לשנה בה קיבלה הודעה על כוונה לגבות תשלום בגין הפרות מרובות וחמורות של חוק הגנת הצרכן. כתוצאה מכך, לא היה למערערת מחזור עסקאות באותה שנה. חוסר הפעילות נבע מחקירה של הרשות המשיבה שהובילה לעיצום הכספי. המערערת טענה כי יש להפחית את העיצום הכספי בהתאם לתקנות הגנת הצרכן הקובעות כי ניתן להפחית את סכום העיצום אם הוא עולה על 20% מסך מחזור המפר. הרשות, לעומת זאת, טענה כי הפחתת הסנקציה נתונה לשיקול דעתו של הממונה ואינה חובה. עוד נטען כי החלת ההפחתה משמעותה שלא תוטל סנקציה, שכן למערערת לא היה מחזור עסקאות, דבר המנוגד לתכלית התקנה. הרשות גם העלתה חשש שעסקים יפסיקו את פעילותם כדי להתחמק מסנקציות. בית המשפט קבע כי אמנם לרשות שיקול דעת להפחית את הסנקציות, אך יש לנמק את החלטתה באופן סביר ומפורט, במיוחד נוכח הפרקטיקה המקובלת של הפחתת עיצומים ותכליתן של תקנות ההפחתה, שהיא למנוע קריסה של עסקים תחת כובד הסנקציה. הרשות לא הצדיקה במידה מספקת את החלטתה שלא להחיל את ההפחתה במקרה זה ולא שקלה חלופות. השופט הגיע למסקנה כי הסנקציה הראויה תאזן בין ההשפעה המרתיעה של החוק לבין עקרון המידתיות. לפיכך, יש להחיל את ההפחתה על בסיס התקופה האחרונה של הפעילות העסקית הנורמטיבית של המערערת, שהייתה המחצית הראשונה של השנה בה החלה החקירה. משכך, נקבע העיצום הכספי על 7% ממחזור העסקאות של המערערת לאותה תקופה, כפול שתיים, וכתוצאה מכך נקבעה עיצום מרבי בסך 354,613 ₪. למערערים ניתנו 14 יום להחליט אם ימשיכו בטיעוניהם האחרים בערעור, ולאחר מכן תידון שאלת ההוצאות.