ע"פ 768/80

תקציר

בפסק הדין שניתן על ידי השופטת מ' בן-פורת מתמודד בית המשפט עם שתי סוגיות עיקריות הנוגעות להיתרים ת/10 ות/8. הערר בעניין היתר ת/10 נדחה, שכן הוא ניתן מלכתחילה כאשר הוועדה המקומית הייתה מוסמכת להנפיק אותו ללא אישור הוועדה המחוזית. ההיתר נקבע מלכתחילה כחסר תוקף, ושום אישור מאוחר יותר של הגוף המדובר לא יכול היה לתת לו תוקף בדיעבד. מצופה ממקבלי היתרים כאלה להבין נורמה משפטית זו, אם כי הדבר אינו דומה לחוק פלילי. השופטת בן-פורת מסרבת להעלות השערות לגבי תרחישים שבהם חוסר הסמכות אינו ניכר בהיתר ומקבל ההיתר פועל בתום לב. לעומת זאת, המצב עם היתר ת/8 שונה. כאן, ההיתר הוצא כאשר לוועדה המקומית הייתה סמכות חוקית לעשות זאת, וכל עוד הוא לא בוטל, הוא נחשב חוקי. השופטת בן-פורת טוענת כי אל לנמען לשאול אם הרשות המנפיקה עמדה בצדק הטבעי ובהליך התקין. ההיתר תקף, אלא אם כן בוטל רשמית, ומקבלי ההיתר יכולים להסתמך על תוקפו, בהנחה שכל ההליכים מולאו כראוי. השופט קובע כי פגם פרוצדורלי, כגון אי הזמנת המשיב, אינו פוסל את ההחלטה מטבעה אלא הופך אותה לניתנת לביטול במקרה של ערעור. הוא מוסיף ומדגיש את העיקרון לפיו העבירה הכרוכה בסעיף 204 אינה מוחלטת; הטלת נטל מופרז על אזרחים בשל פיקוח פרוצדורלי תהיה בלתי הוגנת. היכרות מעשית עם מגבלות הרשות והשלכותיה המשפטיות האפשריות על מבקשי ההיתרים יוצרת מורכבות; לפיכך, כל סטייה תפקודית לא צריכה להטיל אחריות באופן אוטומטי. השופט מציע שהמחוקק יקצה כראוי את האחריות לחריגות לחברי מוסדות התכנון, ויאפשר הגנה מטעמים של תום לב לבעלי היתרים. הוא מיישר קו עם השקפתו של הלורד דנינג, שאזרחים צריכים לסמוך על סמכויותיהן של הרשויות מבלי לסבול אם הן חורגות מהן. למרות שהשקפה זו לא התקבלה באופן נרחב, מגמות במשפט המנהלי והפלילי נוטות לכיוון עמדות הגנה יותר על אזרחים הפועלים על פי היתרים רשמיים. לפיכך, הוא מציע לדחות את הערעור על ת/10 ולקבל את ת/8, בכפוף לתוצאות הערעורים על גזר הדין.