ת"א 34561-08-17

תקציר

התובעת, נילי וינברג, הגישה תביעה לבית משפט השלום נגד הנתבע, יהושע איתח, בתפקידו כמנהל עיזבון אביה, זרח שקוט, שנפטר בשנת 2009. התובעת טענה כי הנתבעת ניצלה את מצבו של אביה, וכי הוא מכר בפועל את הדירה שבבעלות אביה, לרבות הגג והחצר, לצד שלישי, טלי אברהם, ושלשל לכיסו את תמורת המכירה, לרבות התמורה עבור החצר, שמעולם לא הייתה שלו. לטענת התובעת, הנתבעת רכשה את הדירה והגג מאביה בשנת 2007, אך מחיר הרכישה המלא לא שולם לאביה. התובעת טענה כי הנתבע מכר את הדירה, הגג והחצר לגב' אברהם בשנת 2009, וקיבל ממנה את מלוא התמורה, אך לא העביר אותה לאביה, וכן גרם לכך שהחצר תוצמד למכירה, ללא ידיעת האב. התובעת טענה כי האב חתם על הסכם מכר עם הגב' אברהם לבקשת הנתבעת, בעת שאושפז זמן קצר לפני מותו. התובעת דרשה מהנתבע לשלם לה את התמורה עבור החצר, שלטענתה לא שולמה לאביה. הנתבעת הכחישה את טענות התובע. הוא טען כי לא רכש את הדירה מהמנוחה, כי לא היה מעורב במכירה לגב' אברהם, וכי תמורת המכירה לא שולמה לו, אלא הוחזרה לו על ידי המנוחה, במסגרת ההסדר ביניהם. בית המשפט קבע כי יש לדחות את התביעה. ראשית, התביעה הפכה להתיישנות, שכן חלפו למעלה משבע שנים מיום לידתה של עילת התביעה ועד למועד הגשת התביעה. שנית, לגופו של עניין, התובעת לא הצליחה להוכיח את טענותיה. נמצא כי הדירה והחצר נמכרו על ידי המנוח לגב' אברהם ולא על ידי הנתבע, וכי מעורבותו של הנתבע בעסקת המכר הצטמצמה לפעילותו כמתווך או "מאכר". עוד נמצא כי המנוחה הייתה כשירה בעת המכירה, וכי התובעת עצמה הייתה מעורבת בהצמדת החצר למכירה. למרות שנמצא כי תמורת המכירה הועברה לנתבע, הדבר נעשה במסגרת ההסדר שגובש בינו לבין המנוח, ולא כמוכר הנכס. לבסוף נקבע כי התמורה בגין החצר אכן נכללה במחיר המכירה, ועל כן נדחתה טענת התובעת כי הנתבעת שלשלה לכיסיה את התמורה בגין החצר, שלא שולמה לאביה.