ע"א 423/79

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון הוא שהערעור מתקבל והחלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת. מדובר בתביעת גירושין בין בני זוג שהיו בבעלותם המשותפת מספר נכסים. המשיב הגיש תביעת גירושין בבית דין רבני וביקש במפורש כי כל העניינים הקשורים לגירושין, לרבות ענייני רכוש, יוסדרו באותו בית משפט. בתוך כך, ניסה המערער להגיש תביעה מקבילה בבית המשפט המחוזי בשני עניינים רכושיים: האחד, הבעלות על חלקת קרקע הרשומה על שם המשיב, אשר המערערת טענה כי היא בבעלות משותפת; ושנית, מחצית התמורה ממכירת דירתם המשותפת, אותה העביר המשיב לאחותו ללא הסכמת המערער. בית המשפט העליון קבע כי בית הדין הרבני אינו הפורום המתאים לסכסוכי רכוש אלה. שני ענייני הרכוש אינם קשורים באופן אינהרנטי לתביעת הגירושין והתפתחו כעת לתביעות אזרחיות רגילות, מה גם שכספי מכירת הדירה הועברו לצד שלישי. זאת ועוד, כריכתו המעורפלת והבלתי כנה של המשיב בענייני רכוש אלה בתביעת הגירושין אינה מצדיקה הענקת סמכות בלעדית לבית הדין הרבני עליהם. בית הדין הדגיש כי הכוונה העומדת מאחורי סעיף 3 לחוק סמכות בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין) היא להימנע מהתדיינויות בו-זמניות בערכאות שונות, אך יש להגביל זאת לעניינים הקשורים ישירות לגירושין. לפיכך קבע בית המשפט העליון כי בית המשפט המחוזי הוא הסמכות המתאימה לסכסוכי רכוש אלה ועליו לדון בתיק לגופו. המשיב חויב לשלם למערער הוצאות בגין הדיון הנוכחי, בסך 3,000 ₪. השופט ד' לוין, השופט מ' בן-פורת והשופט מ' בייסקי הסכימו עם הכרעת הדין.