ת"א 14809/04

תקציר

פסק דין זה עוסק בסכסוך על שכר טרחה בין שלוש חברות בע"מ המנהלות מתקני נופש בטבריה לבין עורך דינן לשעבר. החברות ניזוקו בשיטפונות 1969 והגישו תביעת פיצויים נגד מקורות ומדינת ישראל. התיק נגרר במשך שלושה עשורים והסתיים בפסק בוררות לטובת החברות. עם זאת, עורך דינם סירב לשלם להם את הפיצויים שנפסקו, בטענה כי שכר טרחתו והוצאות משרדו עלו בהרבה על הסכום שנפסק. החברות תבעו את כספי הפיצויים ודרשו עמלה קבועה של 20% כפי שהוסכם בהסכם שכר טרחה. עורך הדין טען כי ההסכם זויף וכי הוצאות משרדו מצדיקות את השארת מלוא הסכום. בית המשפט פסק לטובת החברות. היא קבעה כי הסכם שכר הטרחה אותנטי וכי חתימת הלקוחות עליו הייתה אמיתית. השופט מתח ביקורת על עורך הדין שלא בירר עם לקוחותיו את הסדר שכר הטרחה וויתר באופן חד צדדי על פסיקת הפיצוי כולה. לדברי השופט, התחייבותו של עורך הדין הייתה להעביר את הכסף ללקוחותיו תוך ימים ספורים, דבר שלא עשה. זאת ועוד, בית המשפט דחה את טענת עורך הדין כי לא היה מודע לחוות דעת מסוימת שהשפיעה לכאורה לרעה על תוצאות התיק. השופטת ציינה כי הסכם שכר הטרחה עצמו הזכיר חוות דעת זו וכי היה על עורך הדין להפעיל שיקול דעת נאות בניהול ענייני לקוחותיו. כתוצאה מכך, בית המשפט הורה לעורך הדין לשלם לכל חברה תובעת את הפיצוי שנפסק לה על ידי הבורר בניכוי שכר הטרחה המוסכם של 20%, בתוספת חלקם היחסי בשכר הטרחה וההוצאות שנפסקו על ידי הבורר. כמו כן נפסקו לתובעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בגין התיק הנוכחי. הסכומים ישולמו בהפרשי הצמדה וריבית שנצברו ממועד התביעה הראשונית ועד לתשלום המלא. פסק הדין חיזק את חשיבות הבהירות והשקיפות בהסדרי שכר הטרחה בין עורכי דין ללקוחות והדגיש את הצורך של עורכי הדין לפעול לטובת לקוחותיהם בחריצות.