ע"א 76/86

תקציר

במקרה דנן, ערער המערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לדחות את תביעתו להשבת כספים הקשורים להסכם שכירות מלונאי שבוטל. במקור, שכרו המערער ושותפיו מלון מהמשיבים, תוך תשלום מקדמה, מתוך הבנה שאם תסתיים העסקה מבלי לקיים את התנאים, יוכלו לתבוע בחזרה כספים אלה בניכוי העמלות החלות. זמן קצר לאחר הסכם התזכיר החליטו הצדדים באופן הדדי לבטל את ההסדר, תוך הבטחה שלא יהיו טענות זה כלפי זה, שתועדו במכתבים שהוחלפו. עם זאת, כשנתיים לאחר מכן תבעה המערערת השבת דמי השכירות מראש והשקעות אחרות, דבר שהמשיבים הכחישו על סמך כתבי הוויתור. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו על הסף מחוסר עילה. בית המשפט העליון בחן האם הפיטורים היו מוצדקים בהתחשב בכך שהמערער טען כי הוויתור מותנה בהשבת המצב לקדמותו, ומשמעו החזר השקעותיו. למרות ששופט אחד תמך בבחינה מחודשת של טענה זו, וציין כי חוזים לא ברורים יכולים לשלב ראיות חיצוניות כדי לוודא כוונה אמיתית, שופט אחר סבר כי נוסח כתב הוויתור הוא חד משמעי, שולל את כל הטענות, ובכך הסכים עם הדחייה המקורית. דעת הרוב פסקה בעד מתן אפשרות לדון בטענת המערער, שכן סגירת דלתות בית המשפט על בסיס פרשנות פרוצדורלית רזה נחשבה מוגזמת. לפיכך, התקבל הערעור, ונדרש עיון נוסף בתביעה בבית המשפט המחוזי, תוך השלכות הוצאות המבוססות על תוצאות המשפט.