עפ"ג 38317-02-14

תקציר

הערעורים הם על פסק דין של הרשעה בפריצה לדירה בכוונה לבצע פשע וגניבה. בית משפט קמא הרשיע את המערער על סמך ראיות נסיבתיות, דהיינו העובדה שהפריטים הגנובים נמצאו בסמוך לרכבו של המערער פחות משעתיים לאחר הפריצה. המערער נראה משליך טלפון נייד מהרכב תוך שהוא מנסה להימלט מניידת משטרה. בסמוך לרכב נמצאו הטלפונים ושני מחשבים, והמערער נתן הסברים סותרים להימצאותו באזור באותה שעה של הלילה. בית משפט קמא אף ראה חשיבות בכך שהמערער החזיק עליו סכום כסף גדול, שיכול היה להיות קשור לפריצה, ואת הסברו הבלתי מתקבל על הדעת כיצד הגיעה לשם. ההגנה טענה לכשלי חקירה, לרבות אי השוואת קולות בשיחה הקשורים לפריצה ולקולו של המערער, ואי ביצוע בדיקות DNA, שהיו יכולות לפטור את המערער. עם זאת, בית המשפט מצא טענות אלה בלתי משכנעות וציין כי לא ניתן לשלול את נוכחותו של שותף, דבר המפחית מערכם של מחדלים אלה. המדינה ערערה על העונש, שנקבע על ידי בית משפט קמא על שישה חודשי עבודות שירות ושמונה חודשי מאסר על תנאי. המדינה טענה כי העונש מופרז וביקשה עונש מאסר של 12-24 חודשים. ערכאת הערעור הסכימה עם המדינה כי העונש היה קל מדי, בהתחשב בעברו הפלילי של המערער ובאופי העבירה, שכללה פריצה בעת שבני הבית שהו בביתם. בית המשפט הדגיש את הצורך בחומרה בענישה בגין עבירות מסוג זה, הפוגעות בתחושת הביטחון של האזרחים. ערכאת הערעור החליטה להטיל עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, וציינה כי סיכויי השיקום לבדם אינם מצדיקים חריגה ממתחם הענישה הראוי. ערעורו של המערער על הכרעת הדין נדחה פה אחד, וערעור המדינה על גזר הדין התקבל.