ע"א 79/89

תקציר

במקרה דנן עסק בית המשפט העליון במחלוקת בין המערערת לבין המשיב מס' 1 בנוגע לחוזה בניה למבנים וחנויות בירושלים. בתחילה הושעה תוקפו של החוזה בשל תנאים שלא התקיימו, אך המערערת המשיכה בבנייה ובהמשך טענה לשעבוד על החנויות בשל חוב שלא שולם על ידי המשיבה מס' 1. המערערת גילתה כי המשיבה מס' 1 תפסה חזקה שלא כדין בחנויות, מה שגרם לה לפנות לאמצעים משפטיים, לרבות צו מניעה זמני ופסק דין מקוצר לעיקול. במקביל, נכנסה המשיבה מס' 1 לפירוק, כאשר החנויות שבמחלוקת נמכרו למשיבה מס' 2, אשר מכרה חנות אחת לצדדים שלישיים. בית המשפט המחוזי פסק נגד המערערת, ולא ראה שעבוד תקף, שכן החוזה פורש לפי חוק חוזה חוזי, והגיע למסקנה כי החזקה ויתרה מרצון. עם זאת, בית המשפט העליון מצא פרשנות זו פגומה, והדגיש כי שעבוד המדגיש שליטה פיזית נזנח שלא כדין. באופן מכריע, בית המשפט העליון הכיר בזכותה של המערערת לשעבוד, דבר המצביע על אובדן חזקה שלא מרצון עקב מעשיו של המשיב מס' 1. עוד נקבע בפסק הדין כי ניתן להותיר את השעבוד בר אכיפה כנגד צדדים שלישיים שרכשו את החנויות, למרות תום ליבם האפשרי. הערעור התקבל, וזכות השעבוד של המערערת אושרה, אם כי ייתכן שיהיה צורך בהתדיינות נוספת כדי לפתור זכויות צד שלישי. בכך נפסקו למערערת הוצאות משפט, דבר המסמל אישור משמעותי של עקרונות דיני החוזים והשעבודים הנוגעים לשליטה פיזית ונישול שלא מרצון.