תמ"ש 15273-06-20

תקציר

פסק הדין מכיר בקיומם של שני חוזים שלובים בין סבתא לבין נכדתה וחתנה: האחד לרכישת דירה, והשני למגורים משותפים. שני החוזים מחייבים, למרות שאינם נחתמו רשמית, שכן הם מוסקים מהתנהלותם והתכתבויותיהם של הצדדים. פרשנותם של חוזים אלה, לדברי השופטת, נעוצה בכוונת הצדדים, המבוססת על הנסיבות וההתנהלות סביב ההסכמים. החוזה הראשון, הנוגע לרכישת הדירה, אינו דורש כל תמורה כספית, שכן המניע העיקרי של התובעת היה רגשי – חיפוש קרבה עם נכדתה וניניה. הסכם ההלוואה הקשור לחוזה זה נתפס כאמצעי להבטחת מימושו, ואינו עומד בפני עצמו. לעומת זאת, החוזה השני, למגורים משותפים, מתפרש כבעל תקופת מגורים משותפת מקסימלית של שמונה שנים ממועד רכישת הדירה. זאת, משום שתביעתה של התובעת להסכם לכל החיים לא נתמכה, כאשר רק התובעת עצמה החזיקה באמונה זו. הנתבעים חויבו לשלם לתובעת דמי שכירות בסך 2,000 ₪ לחודש, ממועד עזיבתה את הדירה ועד ליום 15.12.2025, במילוי חובתם למגורים משותפים. השופטת מדגישה גם את חשיבות הכרת התודה וההערכה ההדדית בין הצדדים, נוכח טובות ההנאה וההטבות שכל אחד קיבל מהשני. ככלל, התביעות נדחות באופן חלקי, כאשר כל צד נושא בהוצאותיו. החלטה זו יכולה להתפרסם ללא שמות או פרטים מזהים.