סק"כ 40815-07-13

תקציר

פסק הדין עוסק בעיקר בהשלכות המשפטיות והחברתיות-כלכליות של החלטת ממשלת ישראל להקים נמלים פרטיים חדשים, שעליה התנגדה ההסתדרות בשל השפעות שליליות אפשריות על עובדי הנמלים הקיימים באשדוד ובחיפה. בית הדין קבע כי הרפורמה הממשלתית בנמלים, שנועדה להגביר את התחרותיות ולטפל בגודש התשתיתי באמצעות הקמת נמלי ים פרטיים מודרניים, מהווה איום סביר על יציבות התעסוקה ותנאי העבודה של 2,400 עובדי הנמל הנוכחיים. רפורמה זו עוררה חששות לגבי הפיכת נמלים קיימים למתקנים המשרתים רק אוניות קטנות יותר, ובכך ערערה את נתח השוק שלהם ואת יציבות כוח העבודה. בית הדין דן בשאלה האם זכות השביתה של העובדים מוצדקת, במיוחד בהתחשב בשאלה האם יש לסווג את השביתה ככלכלית, פוליטית או מעין-פוליטית. הוא הגיע למסקנה כי השביתה, שנבעה מההשלכות השליליות הצפויות של הרפורמה על תנאי העבודה, נחשבת לפחות לשביתה מעין פוליטית, ששורשיה ביחסי העבודה. בית הדין הדגיש את חובתה של הממשלה לקיים דיאלוג עם נציגי העובדים כדי לדון בהשלכות הרפורמה על תנאי ההעסקה והביטחון התעסוקתי. שיח זה, המדגיש חילופי דברים אותנטיים ולא רק שימועים, חיוני ליחסי העבודה הקיבוציים, והיעדרו נותן תוקף לשביתה של ההסתדרות. עם זאת, ההחלטה קובעת כי כל שביתה מאושרת חייבת להיות מידתית ולא לפגוע בהחלטות הכלכליות האסטרטגיות של הממשלה. כתוצאה מכך, בית המשפט חייב לקיים דיאלוג מיידי ואמיתי בין הממשלה, הרשויות הרלוונטיות וההסתדרות כדי לבחון פתרונות אפשריים, והקפיא את השביתה עד למיצוי דרכי ההידברות. התקשרות זו ממוצבת כצעד אופרטיבי לפני שקילת פעולות משפטיות נוספות או היתרים לשביתה, המאשרת את הקדימות שנקבעה לאיזון בין מדיניות כלכלית ריבונית לזכויות עובדים במסגרת החוקית של ישראל.