פש"ר 374/99

תקציר

המבקש, שהגיש בקשה לפשיטת רגל, ביקש לבטל הן את החלטות בית המשפט והן את החלטות הנאמן הנוגעות לתביעת חוב של בנק נושה. המבקש טען כי ההחלטות אינן חוקיות ויש לבטלן, שכן הן סותרות פסיקה קודמת של השופט דנון. הנאמן והבנק טענו כי טענות המבקש אינן מוצדקות, וכי ההחלטות צריכות לעמוד. השופט, השופט עמית, קבע כי לא ניתן להיעתר לבקשת המבקש לבטל את ההחלטות, שכן בית המשפט המחוזי אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שניתנו על ידי הרכב אחר של אותו בית משפט. יתר על כן, החלטותיה המאוחרות יותר של השופטת ארבל גוברות כרונולוגית על כל סתירה עם פסק הדין הקודם של השופט דנון, ולכן יש לפעול לפיהן. השופט עמית הסכים עם החלטותיה של השופטת ארבל וקבע כי הן מהוות מניעת עוול, ולא סותרות את פסק דינה של השופטת דנון. באשר לבקשת המבקש להדיח את הנאמן, דחה השופט עמית גם בקשה זו, לא מצא כל הצדקה לכך, וציין את השיהוי המופרז של המבקש בטענה זו. השופט הזכיר גם את אי עמידתו של המבקש בצו כינוס הנכסים, ואת ניצולו הכללי לרעה של הליכי בית המשפט. לבסוף החליטה השופטת כי תביעת החוב של הבנק עומדת בעינה, אך תיקנה את הסכום לזה שביקש הבנק עצמו, ולא את הסכום הגבוה יותר שקבע הנאמן. המבקש היה פטור מתשלום שכר טרחת עורך דין, בהתחשב בנסיבות חייו העדינות.