ת"א 2434/08

תקציר

המחלוקת בין התובעת בנייני מידות בע"מ לבין הנתבעת עיריית ירושלים היא על שטח קרקע מסוים המכונה מתחם בור שיבר במרכז העיר ירושלים. בשנת 1961 רכשה התובעת את המתחם, אך נאלצה להעבירו לעירייה בשנת 1969 לצרכי ציבור וקיבלה בתמורה זכויות בנייה. במהלך השנים ניסתה התובעת, ללא הצלחה, לקדם תכנית מתאר חדשה להקמת חניון ציבורי במתחם. בשנת 1995 תבע התובע את העירייה על הזכות לרכוש מחדש את המתחם. בסופו של דבר חתמו הצדדים בשנת 2000 על הסכם פשרה, לפיו התובעת זכאית לרכוש מחדש את המתחם עם שינוי ייעודו משימוש ציבורי לשימוש שאינו ציבורי, והעירייה התחייבה לתמוך בתכנית המתאר החדשה שיזמה התובעת. התובעת נדרשה להגיש את התכנית תוך 12 חודשים, אך הדבר לא קרה. בשנים 2002-2003 הכינה התובעת תכנית חדשה, אך העירייה, באמצעות מהנדס העיר, התנגדה לה בטענה שהיא סותרת את מדיניות התכנון הרווחת. גם הוועדה המקומית התנגדה לתוכנית והמליצה לדחותה. התובע טען כי העירייה הפרה את ההסכם ותבע פיצויים. העירייה טענה כי חובתה היא רק לעשות מאמץ לתמוך בתוכנית וכי לרשויות התכנון יש זכות להתנגד לה, דבר שעשו מטעמים ענייניים. בית המשפט קבע כי חובתה של העירייה בהסכם היא לעשות מאמץ לתמוך בתכנית, תוך שמירה על עצמאות מלאה של שיקול הדעת של רשויות התכנון. בית המשפט פירש את ההסכם כמתיר הגשת תכנית חדשה ללא הגבלת זמן, ולכן הוא נותר בתוקפו. עם זאת, לרשויות התכנון הייתה זכות להתנגד לתוכנית בכל הנוגע לשינוי הייעוד, מה גם שבעת הגשתה הייתה נהוגה מדיניות תכנונית שונה. בית המשפט קבע כי התנהלות העירייה לא הייתה נגועה בחוסר תום לב וכי רשויות התכנון פעלו בסבירות ובתום לב, בהתאם למדיניות התכנון שהותוותה בתכנית משנת 2000, אשר הגדירה את מתחם בור שיבר כשטח ציבורי פתוח. עוד קבע בית המשפט כי התנגדותו של מהנדס העיר לתוכנית לא הושפעה משיקולים אישיים אלא התבססה על שיקולים תכנוניים מקצועיים. מאחר שהתובעת לא מיצתה את הליכי אישור התכנית, לא יכול היה בית המשפט להתערב בהליך המנהלי ולבחון לגופה של התכנית. לפיכך, התביעה לפיצויים נדחתה. באשר לתביעה שכנגד של העירייה, קבע בית המשפט כי היא תיאורטית וראשונית, ולכן גם דחה אותה. התובע חויב לשלם לעירייה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 120,000 ₪.