דנ"פ 4366/93

תקציר

פסק דין זה דן בכשירותה של עדות מוקדמת לפי חוק סדר הדין הפלילי וחוק העונשין, תוך התמקדות במספר סוגיות. ראשית, סמכותו של שופט להעיד עדות מוקדמת כאשר טרם הוקם צוות כתב אישום נתונה לכל שופט של בית המשפט, וסמכות זו אינה נשללת עם מינויו של הוועדה, אם כי היא מועברת להרכב או לנשיא בית המשפט. שנית, לשופט הגובה את העדות יש זכות להכריז על עד כעד עוין ולקבל את אמרותיו הזרות כראיה. שלישית, השופט שגובה את העדות המקדמית יכול להיות חלק מההרכב הדן בכתב האישום, וכל התרשמות אישית שהתגבשה במהלך העדות המוקדמת יכולה להילקח בחשבון בפסק הדין, כל עוד המסקנה מעוגנת היטב בראיות. רביעית, ההבחנה בין סעיפים 117 ו-235 לחוק סדר הדין הפלילי היא הבחנה של מידה, כאשר הראשונה מעניקה סמכות והשנייה מסדירה איזה שופט מפעיל אותה; חריגה מכללים פרוצדורליים יכולה להיות מוצדקת אם היא אינה גורמת לעוול ומשרתת את תכלית החוק. במקרה זה, כל עדותו של יפרח נגבתה כדין וקבילה כראיה, לרבות החלק שנגבה לאחר מינוי הוועדה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהרשיע את המבקש ברצח, מתקבל.