ע"א 1818/93

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על תכנית לאיחוד וחלוקה מחדש של חלקות במסגרתה הוקצתה למשיבים, שהיו בבעלותם שתי חלקות, חלקה חדשה במקומם וחויבו לשלם דמי איזון. המקרה נסוב סביב השאלה האם זכאים המשיבים לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, ואם כן, האם יש לכלול את הוצאות סלילת הדרכים כחלק מפיצוי זה. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים אך לא פסק להם את הוצאות הסלילה הנוספות. שני הצדדים ערערו. בית המשפט העליון דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד. בית המשפט קבע, כי אי התנגדות לטבלת האיזון אינה מונעת מהמשיבים לתבוע פיצויים, ודמי האיזון מהווים פגיעה במקרקעי המשיבים, המזכה אותם בפיצוי לפי סעיף 197. עוד קבע בית המשפט כי נזקי המשיבים אינם פטורים מפיצוי לפי סעיף 200 לחוק התכנון והבניה. כמו כן, נקבע כי ניתן להעלות בתביעת הפיצויים את סוגיית הוצאות הסלילה הנוספות, אך המשיבים לא הוכיחו הוצאות אלה די הצורך, והחלטת בית המשפט המחוזי לדחותן הייתה מוצדקת. לבסוף, אישר בית המשפט העליון כי יש לקבל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את תביעת המשיבים להוצאות סלילה נוספות. לפיכך, הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו ללא צו להוצאות.