ע"פ 2487/18

תקציר

המערער, ישעיהו ריזקן, הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בשלוש עבירות של אונס לפי סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין ובארבע עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין כלפי המתלוננת, ונידון לשמונה שנות מאסר. ריזקן ערער על גזר הדין וגזר הדין לבית המשפט העליון, אך הערעור נדחה. ריזקן הכחיש תחילה כי קיים יחסי מין כלשהם עם המתלוננת, אך בהמשך הודה בקיום היחסים אך טען כי הם היו בהסכמה. בית המשפט העליון קבע כי הסכמת הקורבן הושגה במרמה, ולכן אישר את ההרשעה באונס ובמעשים מגונים. בית המשפט מצא כי הקורבן, שהשתייך לקהילתו של ריזקן והיה תחת השפעתו, לא הבין את אופיים המיני של המעשים בשל ההונאה של ריזקן – כלומר, הקטגוריה הראשונה של הונאה באשר לאופי המעשה. לחילופין, בית המשפט מצא כי גם אם הקורבן הייתה מודעת לאופי המיני של המעשים, היא סברה שהם מוגבלים למהות דתית, ונכללים תחת הקטגוריה השנייה של הונאה באשר למהות המעשה. השופטים הסכימו עם עונשו של בית המשפט המחוזי של שמונה שנות מאסר, וציינו את חומרת מעשיו של ריזקן ואת חוסר החרטה שלו.