ע"פ 35/72

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שמצא את המערער אשם בשורה של עבירות על פקודת מס הכנסה. לגופו של עניין, הורשע המערער בשתי עבירות של הכנת רישומים כוזבים במזיד כדי להעלים מס, לפי סעיף 220(4) לפקודה, ובסעיף אחד של מסירת רישומים כוזבים בדו"ח, לפי סעיף 220(2) לאותה פקודה. המערער, חבר אגד ויועץ מס הכנסה לחברים נוספים, הואשם בהכנת תעודות מזויפות המאשרות הלוואות משני עדים, ח"ה אליעזר סגל ויעקב בנאי, שנועדו להצדיק עודפים בלתי מוסברים בחשבונותיהם. בית המשפט העליון קבע כי שופט בית המשפט המחוזי שגה בכך שהגביל את חקירתם הנגדית של עדי התביעה. ניסיונו של השופט לייעל את הדיון הביא דווקא לתוצאה הפוכה ופגע ביכולתה של ההגנה להציג את טיעוניה. אמנות החקירה הנגדית כרוכה פעמים רבות בגישה עקיפה, ואין להגביל את ההגנה לשאלות ישירות. קיימת אפשרות שהגבלה זו גרמה לעיוות דין, ודי בכך כדי לדרוש תיקון. באשר לטענה כי העדים היו שותפים, מצא בית המשפט כי הם אמנם היו שותפים לעבירה לפי סעיף 220(4), אך הם לא היו שותפים לעבירה לפי סעיף 220(2). יתר על כן, עדויותיהם היו דומות במידה מספקת כדי להיחשב ל"מעשים דומים", ובכך אפשרו לעדותו של כל עד לתמוך בעדותו של האחר, למרות שכל אחד מהם היה שותף לעבירה נפרדת. בית המשפט בחן גם האם התעודות מהוות "רישומים כוזבים" לפי סעיף 220(4). נפסק כי הכוונה מאחורי התעודות המזויפות הייתה ליצור מראית עין של אותנטיות, ולכן הן מהוות רשומות כמשמעותן בפקודה. בשל הטעות בהגבלת החקירה הנגדית, ביטל בית המשפט העליון את ההרשעה והחזיר את גזר הדין לבית המשפט המחוזי למשפט חוזר, רצוי בפני שופט אחר, ובכך איפשר לעדים הזדמנות להשמיע את גרסתם לאירועים. החלטת בית המשפט נבעה בין היתר מהרצון להבטיח משפט הוגן למערער ולהימנע מלהטריד אותו בהאשמות חסרות בסיס, תוך התחשבות בזכותם של העדים להשמיע את עדויותיהם כדי להגיע לחקר האמת.