ע"פ 7510/00

תקציר

הערעור עסק בשאלה האם ביצוע עבירה נוספת תוך איחור בביצוע עונש מאסר בפועל מקנה עונש מאסר על תנאי. על פי בית המשפט העליון, סעיף 52(ג) לחוק העונשין מתווה שתי תקופות מבחן: שיפוטית (החל מגזר הדין) וסטטוטורית (המצטברת עם תקופת השיפוט כאשר אסיר אינו נמצא בכלא). תקופות סטטוטוריות חלות כאשר אסיר נמצא בערבות, בחופשה או בעבודות שירות. בית המשפט הסביר כי בדרך כלל, מאסר על תנאי מתחיל מגזר הדין למעט כאשר אדם מרצה בו זמנית עונש בפועל; לאחר מכן, זה מתחיל עם שחרורו. המטרה היא להבטיח את הרתעת המאסר על תנאי כאשר הפרט חופשי. בית המשפט הבהיר כי אם הביצוע מתעכב, תקופת המבחן אינה חלה אלא אם בית המשפט קובע אחרת, כדי למנוע את פיצול המאסר על תנאי, בהתאם לכוונת המחוקק להמשכיות. כמו כן, תקופות סטטוטוריות מכסות בדרך כלל שחרורים זמניים. בית המשפט החליט שלא להאריך את תקופת המבחן בעת עיכובים, תוך תמיכה בחוקיות עקרונית, תוך שימת דגש על הוראות חקיקה ברורות. בפועל, לבית המשפט יש שיקול דעת לשנות בעת הצורך. במקרה זה, היא אישרה את החלטת בית המשפט המחוזי, ואישרה כי תקופת המבחן לא חלה במהלך השיהוי, עד לתחילת גזר הדין בפועל. יש לבחון מחדש את הנחיות החקיקה לצורך הבהרות בנוגע לעונשי מאסר על תנאי, המשקפים את עמדת בית המשפט בדבר אי החלת מאסר על תנאי במהלך עיכובי ביצוע.