ע"א 1632/98

תקציר

פסק הדין עוסק במקרה בו המערערים, המכונים "צו הרוכשים", רכשו דירות מהמשיב, צו החברה, ושילמו את מלוא הסכום על פי חוזה המכר. עם זאת, החברה עיכבה את מסירת הדירות. הרוכשים ביקשו פיצוי על האיחור, כולל ריבית על הסכומים ששולמו, בנימוק של הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתם, וראה את החובות כעצמאיות ולא שלובות זו בזו. בערעור קבע בית המשפט העליון כי על פי סעיף 23 לחוק המכר, התשכ"ח-1968, התחייבויות הקונה והמוכר הן בדרך כלל מקבילות, אלא אם נאמר במפורש אחרת בחוזה. המשמעות היא שאם המוכר מפר, הקונה יכול לעכב את התשלום מבלי להפר את עצמו. בית המשפט ציין כי הסכם המכר הוא חוזה אחיד, אשר אמור לשקף את דעתם הטיפוסית של שני הצדדים, ולהגן על הצרכנים מפני תנאים בלתי הוגנים. בהחלטה הודגש כי הרוכשים לא היו צריכים לשלם מבלי לקבל את הדירות כפי שסוכם. הרוכשים נמצאו זכאים לפיצוי בגין הריבית שאבדה עקב המסירה המאוחרת. השופט י' טירקל הסכים על הפיצוי אך ביסס אותו על עשיית עושר ולא במשפט, שכן החברה נהנתה מהחזקת הכספים ללא זכות חוקית, ולא מהפרת פיצויים. בתוך כך, בית המשפט הבהיר כי כל פרשנות של חוזה אחיד לא צריכה לקפח את הצד בעל הכוח הנמוך יותר, ולעודד פרקטיקות מסחריות הוגנות. החברה חויבה לשלם פיצוי על בסיס ריבית עבור הדירות וכיסוי הוצאות הערעור של הרוכשים, כאשר הערעור התקבל בחלקו, והערעור שכנגד נדחה.