ה"פ 8035/99

תקציר

יורשיו של בדואי שנפטר, רביע סלים, הגישו תביעה המבקשת לבסס את תוקפו של תזכיר תביעת מקרקעין שהגיש קודמם. התזכיר, מיום 23 באפריל 1974, טען לשטח של 1900 דונם בנגב. עם זאת, בפני היורשים עמדו שני אתגרים משמעותיים: הראשון, ביטול התזכיר האמור ורישום המקרקעין על שם המדינה; והשנייה, תקופת ההתיישנות, שכן חלפו למעלה מ-15 שנים מאז נרשמה הקרקע על שם המדינה. להגנתם טענו המבקשים, כי המנוח לא ידע קרוא וכתוב ולא הבין את השלכות ההסכם שחתם עם המדינה בשנת 1979, שהביא לביטול התזכיר. עוד טענו כי לא היו מודעים לרישום הזכויות על שם המדינה עד שנת 1998, וכי יש לחשב את תקופת ההתיישנות ממועד זה. בנוסף, הם טענו כי המדינה לא שילמה את הפיצויים שהובטחו בהסכם. לגופו של עניין, ביקשו המבקשים להוכיח כי הרישום הושג במרמה, וזו הייתה העילה היחידה לביטולו לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין. לאחר בחינת הראיות והטענות, מצא בית המשפט כי טענות המבקשים אינן מבוססות דיין. עדי המדינה העידו באופן מהימן על תקינות ההליך ועל הסבירות שהמנוח הבין את ההסכם. בית המשפט קיבל את הסברם של המשיבים כי הפיצוי חל רק על הקרקע המעובדת ואילו הוויתור התייחס לחלקה כולה. המבקשים לא הביאו ראיות משכנעות לכך שלא היו מודעים לרישום על שם המדינה בשל נסיבות שאינן בשליטתם, מה גם שהתקשרו עם עורכי דין בנוגע למקרקעין אחרים. בסופו של דבר פסק השופט לטובת המשיבים, דחה את תביעת המבקשים והורה למבקשים לשלם הוצאות בסך 10,000 ₪ למשיבים 1 עד 3, ו-4,000 ₪ בתוספת מע"מ למשיב 4. פסק הדין חיזק את תחולתה של תקופת ההתיישנות בת שבע השנים במקרים אלה והדגיש את הצורך ביציבות הזכויות במקרקעין, תוך שהוא מבטל את ניסיונם של המבקשים להשיב לעצמם את הקרקע.