ע"א 5142/04

תקציר

הערעור והערעור שכנגד נובעים מתביעת נזיקין שהגיש תושב מזרח ירושלים שנורה ונפצע על ידי חייל צה"ל במהלך פעילות מסתערבים בבית לחם. המערער טען כי נורה בעת שניסה להפריד בין שני אנשים שהיו מעורבים בעימות. עם זאת, בית המשפט העדיף את גרסת החייל, אשר תיארה את מעשיו של המערער כאגרסיביים ומכוונים לסייע למקומי רעול פנים להימלט. משכך, דחה בית משפט השלום את טענת המערער, קיבל את טענת ההגנה העצמית של החייל ולא מצא כל רשלנות מצד המשיב או החייל. בנוסף, פסק בית המשפט לטובת תביעתו שכנגד של המשיב, וחייב את המערערת לשפות את המשיב בגין ההוצאות שנגרמו לו עקב פציעתו של החייל. המערער ערער על דחיית תביעתו לפיצויים ועל קבלת התביעה שכנגד, בטענה כי מעשיו של החייל לא היו כדין. בינתיים הגיש המשיב ערעור שכנגד, וביקש לכלול תשלומים נוספים ששולמו לחייל בתביעה שכנגד. ערכאת הערעור הסכימה עם ממצאי הערכאה הנמוכה יותר, קיבלה את גרסת המשיב לאירועים והכירה בזכותו של החייל להגנה עצמית. באשר לתביעה שכנגד, אישר בית המשפט את החלטת הערכאה הנמוכה להחריג תשלומים מסוימים מסכום השיפוי, שכן הם לא צוינו במפורש בדין הרלוונטי. השופט מ' גל, בהסכמת השופט י' ענבר והשופטת א' אפעל-גבאי, דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, תוך שהוא מצטט את ממצאיה העובדתיים של הערכאה הנמוכה יותר לטובת המשיב. בפסק הדין הודגש כי האירוע, על אף חומרתו, אינו מהווה "פעולה מלחמתית" הפוטרת את החייל מאחריות נזיקית. כמו כן, נקבע כי ניתן להחיל את הדין הישראלי על תביעת השיפוי, וטענות המערערת בדבר נכותו של החייל ואשמתו התורמת נמצאו חסרות בסיס.