עת"מ 31638-11-13

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בעתירה נגד הקמת תחנת הסגר לבקר. בעתירה נטען כי השימוש בתחנה נופל בגדר השימושים המותרים ב"מבנים החקלאיים" שיועדו לקרקע על פי תכנית השב"כ. ועדת הערר והמשיבים התנגדו לעמדה זו, וקבעו כי פעילותה של תחנת הבידוד שונה מזו של רפת רגילה. השופט הסכים עם העותר כי תחנת ההסגר יכולה להיחשב "רפת", חלק בלתי נפרד מגידול הבקר, ולפיכך שימוש מותר על פי תוכנית השב"כ. עם זאת, השופט דחה את טענת העותר כי תכנית הגז מהווה תכנית מפורטת להוצאת היתרי בנייה. השופט התייחס לפסיקה קודמת, בעניין נהריה, שהדגישה את הצורך ברמת פירוט גבוהה בתוכניות בעלות השלכות תכנוניות משמעותיות. במקרה זה, תוכנית הגז חסרה את הפירוט הדרוש להוצאת היתר למתחם המשתרע על פני 111 דונם, במיוחד לאור ההקמה והשפעתה הניכרת של התחנה. בנוסף, דחתה השופטת את טענות השיהוי, וקבעה כי השיהוי של המשיבים בהגשת העתירה לא היה מוצדק. השופט הסכים גם עם החלטת ועדת הערר בדבר בטלות יחסית, וקבע כי ידיעתו של העותר על התנגדויות לתחנה מצדיקה את דחיית טענה זו. יתר על כן, השופט ציין כי כל תביעת פיצויים מתאימה ביותר לתביעה אזרחית נפרדת. בסופו של דבר נדחתה העתירה, והעותר חויב לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.