ע"פ 3510/16

תקציר

במקרה שלפנינו, בחן בית המשפט את טענותיו של המערער כנגד הרשעתו ברצח ולא מצא פגם מהותי בטיפולו של בית משפט קמא בתשתית העובדתית. בית המשפט הדגיש כי אין צורך לקבל או לדחות עדות על הסף וניתן לפצל אותה כדי לחלץ אמיתות ליבה, במיוחד כאשר עסקינן בעדים שותפים. המערערת חלקה על גישה זו, אך לא הצליחה להראות כי הממצאים היו פגומים או מוטים. המערער הציג גם תרחישים חלופיים המצביעים על כך שאחרים עשויים היו לבצע את העבירה; עם זאת, אפשרויות אלה חסרו תימוכין ראייתיים מהימנים. בית המשפט הגיע למסקנה כי רק למערער היו המניע, ההזדמנות והאמצעים לבצע את הרצח, ומשכך אשמתו הוכחה מעבר לספק סביר. באשר ליסוד הנפשי של העבירה, קבע בית המשפט כי מעשיו של המערער הפגינו אדישות למותו של המנוח, ואישר את הרשעתו ברצח. תיקון לחוק העונשין דרש כוונה נפשית או אדישות לצורך הרשעה ברצח, אך משנקבעה אדישות, הרשעתו של המערער נותרה בעינה. בית המשפט אישר את עונש מאסר העולם אך התאים את הפיצוי כך שישקף את ההסכמות עם משפחת המנוח. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והן ההרשעה והן צו הפיצויים המתוקן אושרו.