בג"צ 1374/23

תקציר

בחינת טענות העותרים בדבר חוקיותה ותחולתה של תקנה 119 על ידי בית המשפט הביאה לדחיית העתירה. העותרים טענו כי תקנות ההגנה, המאפשרות הריסת בתים, בוטלו על ידי הריבון הבריטי בשנת 1948 ואין לחולן ביהודה ושומרון. עם זאת, טענות אלה לא היו חדשות ונדחו בעבר על ידי בית המשפט, שקבע כי החקיקה הישראלית הרלוונטית כבר התייחסה לחוקים נסתרים כאלה, וקבעה את בטלותם גם אם לא פורסמו. העותרים גם הטילו ספק ביעילותן של ההריסות כאמצעי הרתעה מפני טרור, וטענו כי צעדים אלה אינם מידתיים ומונעים מנקמה. למרות שהכיר במורכבותה של סוגיה זו, דחה בית המשפט את הערכתם של גורמי ביטחון שסברו כי ההריסות יעילות. בנוסף, הוכרו חששות בדבר נזק אפשרי למבנים סמוכים במהלך הריסות, אך בית המשפט סמך על שיקול דעתו של המפקד הצבאי ועל אמצעי המנע שהותוו בדוחות ההנדסיים. דעת הרוב קבעה כי לא קמה עילה להתערב בהחלטת המפקד הצבאי להמשיך בהריסה ולכן דחתה את העתירה. מנגד, השופטת א' ברון חלקה על כך, הדגישה את היעדר מעורבותם של בני משפחתו של המפגע במעשיו והטילה ספק באפקט ההרתעתי הכולל של הריסת בתים, דגלה במידתיות והביעה חשש מפני השפעות שליליות אפשריות. בסופו של דבר אישר בית המשפט את השימוש בתקנה 119 במקרה זה, והתיר את המשך ההריסה לאחר תקופת הכנה קצרה למשפחה הנפגעת.