דנ"א 1595/06

תקציר

בפסק דין משפטי מורכב התייחס בית המשפט לתקופת ההתיישנות החלה על תביעות לפיצויי הפקעה לאור מקרה משנת 1962. הנושא המרכזי היה הקביעה מתי מתחילה תקופת ההתיישנות לתביעות פיצויים מסוג זה. במקור עלו שלוש חוות דעת שיפוטיות שונות: המשנה לנשיאה מ' חשין טען כי תקופת ההתיישנות מתחילה כאשר הרשות מסרבת לשלם פיצויים; השופטת א' ארבל סברה כי היא מתחילה מרגע התגשמות המטרה הציבורית להפקעה, ואילו השופט א' גרוניס סבר כי היא מתחילה כאשר הרשות תופסת חזקה בקרקע. דיון משפטי נוסף עסק בשאלה האם תביעות פיצויי הפקעה כפופות בכלל להתיישנות, בהתבסס על שתיקתה של פקודת המקרקעין בנושא. בסופו של דבר החליט בית המשפט, ברוב דעות, כי תקופת ההתיישנות מתחילה לכל המאוחר עם תפיסת החזקה ברשות. כדי לתת מענה לעמימות משפטית קודמת ולאינטרסים של הסתמכות, קבע בית המשפט תקופת מעבר של שלוש שנים, שבמהלכן הפסיקה החדשה לא תחול, ואפשר להגיש תביעות מבלי שהגבלה זו חוסמת עליהן. עם זאת, בתוך תקופה זו, הרשויות עדיין יכולות להעלות טענות לשיהוי, או שיהוי בלתי סביר, כהגנה. פסק הדין נתפס כמאזן בין הוודאות המשפטית של הרשויות לבין ההגנה על זכותם לפיצויים של יחידים שאדמתם הופקעה מבלי שייפגעו באופן בלתי מידתי מסורגים פרוצדורליים.