ע"א 582/79

תקציר

השאלה במקרה דנן היא כיצד מחשבים מס שבח מקרקעין על תשלומי פיצויים ששולמו למשיבים על ידי עיריית חיפה בגין אדמתם, שנרכשה לצרכי ציבור. מקרקעי המשיבים הופקעו על ידי העירייה, ובעקבות מחלוקת על סכום הפיצויים, פסק בית המשפט המחוזי בחיפה לטובת המשיבים. מינהל מס שבח מקרקעין העריך את חבות המס של המשיבים לפי החוק המתוקן, אך ועדת הערר קבעה כי יש להחיל את הדין הקודם. המינהל ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון. הסוגיה המרכזית היא פרשנות החוקים הרלוונטיים, ובפרט הגדרת "יום המכירה" ביחס להפקעה. המשיבים טענו כי מועד המכירה צריך להיקבע בפקודת המקרקעין או, לכל המאוחר, מועד תפיסת העירייה את הקרקע. הם הסתמכו על סעיפים 5 ו-6 לחוק מס שבח מקרקעין, המגדירים הפקעה כמכירה וקובעים את ההשבחה החייבת במס כהפרש שבין שווי המכירה לשווי הרכישה. המינהל, לעומת זאת, סבר כי המועד הרלוונטי הוא מועד תשלום הפיצויים כאמור בסעיף 19(2) לחוק. בית המשפט העליון הסכים עם פרשנות המינהל, וקבע כי כל שרשרת ההגדרות בסעיפים, לרבות סעיף 19(2), היא חלק בלתי נפרד מהמנגנון לחישוב השבח החייב במס ולקביעת שיעורי המס. בית המשפט קבע כי בתיקי הפקעה מתקיים "יום מכירה" אחד בלבד, כמפורט בסעיף 19(2), וכי פרשנות זו אינה יוצרת נפקות רטרואקטיבית. בנוסף, העובדה שמצבם של המשיבים הורע עם שיטת המס החדשה אינה סיבה לסטות מפרשנות זו. בית המשפט דחה גם את טענת המשיבים כי הפניית סעיף 19(2) ל"פסק דין סופי" משמעה כי על שומת המס להמתין לתוצאות ערעוריהם. בית המשפט הגיע למסקנה כי השומה הראשונית של המינהל היא זמנית ותגובש סופית לאחר הכרעה בערעורים. לבסוף החליט בית המשפט העליון לקבל את ערעור המינהל, להשיב את שומות המס שלו ולהורות למשיבים לשלם את הוצאות המינהל.