ע"א 112/79

תקציר

פסק הדין דן בערעורים שהוגשו על ידי שני הצדדים בסכסוך על חוזה למכירת מקרקעין. החוזה המקורי נחתם על ידי הוריו של קטין מטעמה, ושני הצדדים ביקשו לבטלו לאחר שהקונה הפר לכאורה את החוזה. השאלה המשפטית העיקרית נסובה סביב פרשנותו של סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המחייב את אישור בית המשפט לפעולות מסוימות של קטינים. ממלא מקום הנשיא, השופט כהן, סבר כי סעיף 20 חל רק על שלב הרישום של עסקאות במקרקעין ולא על עסקת החובה עצמה. לפיכך טען השופט כהן כי החוזה צריך להיות תקף וניתן לאכיפה. השופט ברק, לעומת זאת, סבר כי חוזה מכר מקרקעין שנעשה על ידי הוריו של קטין ללא אישור בית המשפט מראש אינו מחייב את הקטין בהגיעו לבגרות. ברק פירש את סעיף 20 כדורש את אישור בית המשפט לפעולות ההורים ולא רק לשלב הרישום. מאחר שהקטין בתיק הפך לבגיר ולא אישר את החוזה, הגיע ברק למסקנה כי החוזה אינו מחייב. זאת ועוד, טען ברק כי מעשי ההורים יצרו חובה משתמעת להביא את העסקה לאישור בית המשפט, והצד השני יכול היה לצפות זאת באופן סביר. עם זאת, מאחר שהקטין לא אישר את החוזה בהגיעו לבגרות, לא הייתה קבלה תקפה, ולכן החוזה לא היה מחייב. השופט שמגר הסכים עם פרשנותו של ברק לסעיף 20, אך לא סבר כי יש צורך להשתמע מחובת פנייה לאישור בית המשפט. תחת זאת, טען שמגר כי פעולות ההורים מהוות הצהרת כוונות וכי ניתן לשכלל את החוזה רק באישור בית המשפט. מאחר שלא ניתן אישור בית המשפט במקרה זה, לא היה חוזה מחייב. בסופו של דבר, דחה בית המשפט פה אחד את ערעור הרוכש (112/79) ובדעת רוב דחה את ערעורו של הקטין (226/79) והותיר את החלטת הערכאה הנמוכה על כנה.