ע"פ 2918/13

תקציר

בפסק דין זה נדחה ערעורם של שני מערערים על גזר דינם, כאשר בית המשפט קבע כי העונשים המקוריים היו ראויים ואינם מצדיקים התערבות. המשיבים טענו כי העונשים היו מאוזנים, ללא עילה לשינוי. נשקלו תסקיר מבחן משלים, מהם עולה כי המערער מס' 1 הפגין יחס קורבני ולא לקח אחריות על מעשיו, ולכן לא זכה לעונש מופחת. מנגד, המערער מס' 2 הראה סימני שיקום, אך שירות המבחן לא המליץ על הפחתת עונשו, והדגיש את חשיבות השלמת תכנית הטיפול. הליך קביעת העונש נצמד לתיקון 113, המחייב הערכה מובנית ותלת-שלבית של גזר הדין תוך התחשבות בנזק החברתי שנגרם כתוצאה מהעבירה, בהצדקות החריגה ובנסיבותיו האישיות של הנאשם. בית המשפט מצא כי בית המשפט המחוזי אמנם לא הפריד לחלוטין בין שלבים אלה, אך אין בכך כדי להשפיע באופן מהותי על צדקת גזר הדין. עבור המערער מס' 1, חומרת העבירה, של אלימות בכוונה תחילה ושימוש בנשק חם באזור מגורים, הצדיקה את הענישה המחמירה כדי להרתיע מפני עבירות דומות. כמו כן, אושר עונשו של המערער מס' 2, בהתחשב בהרשעות העבר ובצורך בהשלמת השיקום. בית המשפט קבע כי למרות הליקויים הפרוצדורליים שזוהו, העונשים נותרו בגבולות המקובלים ודבקו בעקרונות של אחידות וחומרה בענישה, מה שהוביל לדחיית הערעור מאחר שלא ניכרו טעמים חריגים לשינוי.