ע"א 1349/05

תקציר

במקרה דנן, דחה בית משפט קמא תחילה את הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, שכן לא היה בסיס משפטי (או "אכסניה") לאישור כאמור בעת הגשתה. עם זאת, במהלך הערעור נכנס לתוקפו חוק התובענות הייצוגיות, שעשוי לאפשר דיון חוזר על פי הוראותיו המורחבות. המערערים טענו כי עניינם נופל בגדר סוג התביעות המותרות על פי החוק החדש, בפרט נגד בנקים בנוגע לעסקאות לקוחות. עם זאת, בית המשפט ציין כי התביעה נפתחה זמן רב לאחר תום תקופת ההתיישנות, שהיא 12.3.99, בעוד שההסכמים המדוברים נחתמו מספר שנים קודם לכן. המערערים טענו להארכת תקופה זו, בנימוק של "תרמית" אשר לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות עלולה לעכב את תחילתה של תקופת ההתיישנות. עם זאת, בית המשפט מצא כי לא הוצגה טענת מרמה מפורשת. בנוסף, טענו המערערים לאי ידיעת עובדות מטעמים שאינם בשליטתם לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. גם טענה זו נדחתה, שכן ניתן היה לבקש פרטים באופן סביר קודם לכן. המשנה לנשיאה ריבלין חלק על כך, וטען כי בורותם של המערערים יכולה הייתה להיות סבירה בשל טיב יחסיהם עם הבנקים והפרמיות הקטנות הכרוכות בכך. עם זאת, השופט ג'ובראן יישר קו עם השופט אלון והדגיש כי הנטל להאריך את תקופת ההתיישנות באמצעות סעיף 8 לא עמד על ידי המערערים. בסופו של דבר, הערעור נדחה, תוך חזרה על הקביעה המקורית לפיה עילת התובענה הייצוגית התיישנה בשל התיישנות סטטוטורית, תוך הדגשה כי על התובעים לפרט במפורש את טענותיהם כדי למנף חריגים לפי חוק ההתיישנות.