תפ"ח 4054/07

תקציר

דוקטרינת ההגנה מפני הצדק, כפי שהותוותה בפרשת יפת, נועדה להבטיח משפט הוגן ולשמור על טוהר ההליך השיפוטי. הוא משמש כבלם נגד התנהגות בלתי מקובלת של רשויות אכיפת החוק, ומספק הקלה במקרים נדירים של התנהגות שערורייתית או בלתי נסבלת. דוקטרינה זו הורחבה במקרים מאוחרים יותר, כולל בורוביץ, המתווה מבחן תלת שלבי. על בית המשפט לזהות תחילה פגמים כלשהם בהליך, לאחר מכן לקבוע את חומרתם, ולבסוף לשקול האם פגמים אלה מצדיקים סעד מן היושר. הקלה עשויה לכלול ביטול אישומים ספציפיים או המתקת כתב האישום, והיא אמצעי חריג שיש לנקוט בו בזהירות. במקרה הנוכחי מצא בית המשפט כי הטענות שהוצגו אינן מבססות טענת הגנה מפני צדק. בעוד שהכנתם של בניו של המנוח לעדותם הייתה אולי לא תקינה, בית המשפט לא יכול היה להעריך את גודל הפגם בשל חוסר מידע. בנוסף, ניתן לטפל בכל הפגמים הפוטנציאליים באמצעים מתונים יותר, כגון שיקול דעת במהלך גזר הדין. באשר להסדר הטיעון בתיק מקביל, הדגיש בית המשפט את שיקול דעתה הרחב של התביעה בבחירת סעיפי אישום. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בשיקול דעתה של התביעה במקרה זה, מה גם שהצדדים לא הגיעו להסדר טיעון סופי. בית המשפט דחה גם את הטענות בדבר אפליה ואכיפה בררנית, וציין כי התנהלות התביעה במקרה הנוכחי לא פגעה בשוויון ולא נשענה על שיקולים זרים. כמו כן נדון טיבם של הסדרי טיעון, כסוג של פשרה, כאשר בית המשפט ציין כי תוצאות שונות במקרים נפרדים אינן סותרות זו את זו. יתר על כן, לבית המשפט אין סמכות לכפות על התביעה לנהל משא ומתן של תן וקח או גישור, אם כי הוא ממליץ לתביעה לשקול גישור כדי לאפשר הסדר. בסופו של דבר, הבקשה לסעד מן הצדק נדחתה.