ע"א 6439/05

תקציר

המערערת, דיירת מוגנת במספר יחידות ברחוב אגריפס 21 בירושלים, ערערה על פסק דינו של בית הדין לשכירות שהורה לה לשלם לבעל הבית הקודם, המשיב, סכום נכבד בדמי השכירות. המשיב היה הבעלים של הנכס בין השנים 1989-1997 והגיש תביעה בשנת 2001 בטענה לדמי שכירות שלא שולמו בין השנים 1994-1997. המערערת השכירה חמש מהיחידות - שלוש למגורים ושתיים למסחר - ובית הדין לשכירות פסק לטובת המשיב והורה למערערת לחלוק עם המשיב חלק ניכר מרווחי חכירת המשנה. עוד קבע בית הדין כי זכותו של המשיב לחייב את המערערת בתשלום דמי השכירות בחזרה. המערערת טענה כי בית הדין לשכירות חרג מסמכותו בהוראת התשלום עצמו ובקביעת דמי השכירות בדיעבד. עוד טענה כי מטרת החכירה, כפי שהוסכם בתחילה, היא חכירת משנה, ועל כן אין לקבל את טענת המשיבה כי הפיקה רווח בלתי הוגן. בנוסף, המערערת הצהירה כי הסכומים שנדרשה לשלם היו צמודים לדולר, בתוספת ריבית דולרית, וכי פסק הדין לטובת המשיב לא היה מוצדק משום שלא היה צד לתביעה רלוונטית קודמת. המשיב נימק את פסק דינו של בית הדין לשכירות בקובעו כי אל לו לבתי המשפט לבחון את סוגיית הפינוי במקרה זה וכי עיקר טענותיה של המערערת הועלו לראשונה במהלך הערעור. בפסק הדין נקבע כי לבית הדין לשכירות אין סמכות לקבוע עילת פינוי או להורות על תשלום דמי שכירות בעבר. מטרת החכירה, בין אם לחכירת משנה ובין אם לעסקי אורחים, לא הצדיקה הפקת רווח בלתי הוגן. מאחר שתביעת המשיב התבססה על רווח בלתי הוגן לכאורה של המערערת, לא הייתה לה עילה לשינוי דמי השכירות. זאת ועוד, למשיב, שכבר לא היה בעל הבית של המערערת בעת הגשת התביעה, לא הייתה זכות לחייב בתשלום דמי שכירות. נקבע בפסק הדין כי פסק דינו של בית הדין לשכירות בוטל, אך המשיב שמר לעצמו את הזכות לגבות דמי שכירות שלא שולמו או לבקש קביעות חדשות בדבר דמי שכירות, ובלבד שהתביעות לא התיישנו וכפופות לתביעות אפשריות אחרות של המערערת. לשני הצדדים נשללו הוצאות בשל מהותיות הטענות שהועלו בערעור שלא הוצגו בפני בית הדין לשכירות.