ע"פ 8511/96

תקציר

המערערת, דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ, הועמדה לדין יחד עם אחד מנהגיה, בגין התנהגות בלתי הולמת באוטובוס. נהגו של המערער הורשע בפגיעה בזכויותיה של נוסעת, אך המערער זוכה בבית משפט השלום. המדינה ערערה על זיכויה של החברה המערערת והתקבלה בבית המשפט המחוזי. האגודה, שלא השלימה עם הרשעתה, ערערה לבית המשפט העליון. הטענה העיקרית שהציג עורך הדין של האגודה הייתה כי אין לייחס למערערת את האחריות להפרת סעיף 4 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), תשל"ד-1974, בגין התנהגות בלתי הולמת של נהגה כלפי נוסע. עורך הדין טען כי התנהלות הנהגים לא היוותה חלק מפעילות האוטובוס ולכן לא ניתן לראות בה הפרת הצו. כמו כן, טען עורך הדין כי התנהגות הנהגים כלפי הנוסעים אינה מהווה תנאי לרישיון קו האוטובוס של האגודה ולכן לא ניתן להחיל את החוק במקרה זה. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי הוראות סעיף 4 לצו מטילות אחריות פלילית שילוחית על המערערת בגין מעשים שביצעו נהגיה במהלך עבודתם המפרים את התקנות הנוגעות להפעלת השירות. במקרה זה, הנהג הפר את תקנה 416, המחייבת יחס אדיב ומנומס לנוסעים, המהווה עבירה על פי התקנות והצו. לפיכך, על פי סעיף 39ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ז-1957, המערער, כמעסיקו של הנהג, נושא באחריות לעבירה זו. עוד קבע בית המשפט כי המערערת לא נקטה בכל האמצעים הסבירים – כנדרש בסעיף 39ב – כדי להבטיח שנהגיה יצייתו להוראות סעיף 4 לצו, ולפיכך לא ניתן לפטור אותה מאחריות. עוד טענה המערערת כי סעיף 4 לצו אינו תקף משום שהוא חורג מהסמכות המיניסטריאלית המוקנית לו בחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים ואינו סביר. בית הדין דחה טענות אלה, ואישר כי הסעיף נופל בגדר סמכותו של השר להסדיר את שיטות הניהול של מפעלים המספקים שירותים שוטפים, וכי סביר להטיל על מעסיקים אחריות להפרות של עובדיהם את התקנות המסדירות התנהגות נאותה כלפי נוסעים. טענות נוספות בדבר השלכותיהם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק העונשין נדחו אף הן על ידי בית המשפט, אשר קבע כי הטלת אחריות שילוחית בתיקים פליליים אינה סותרת חוקים אלה. לסיכום, דחה בית המשפט העליון את ערעור האגודה ואישר את הרשעתה.