ק"ג 38832-04-10

תקציר

התובעת, שלא הייתה נשואה כדין לבן זוגה שנים רבות, תבעה קצבת שאירים מקרן הפנסיה הנתבעת לאחר פטירת בן זוגה. כדי להיות זכאית לקצבה, התקנות האחידות של הקרן דרשו כי התובעת תוכל להוכיח שהיא "ידועה בציבור" של המנוח, מה שדרש, בין היתר, שהיא חיה עמו לפחות שנתיים רצופות עד ליום פטירתו. התובע והמנוח נפרדו כאשר עבר להתגורר בבית אבות שנה לפני פטירתו, והשאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם הפרדה זו מנתקת את דרישת רצף המגורים. בית המשפט בחן את הנסיבות שהובילו לפירוד ומצא כי מעברה של המנוחה לבית האבות לא נבע ממצבה הרפואי של התובעת או מהצורך שלה לחיות עם מטפלת, ואף לא מפרידה פיזית שנכפתה על בני הזוג מנסיבות חיצוניות. במקום זאת, הייתה זו פרידה קבועה שנבעה מהחלטה הדדית לנתק את מערכת היחסים ביניהם. מהראיות עולה כי התובעת לא רצתה לעבור לבית האבות עם המנוחה והעדיפה להישאר בביתה. זאת ועוד, מעשיו של המנוח לאחר המעבר, כגון פתיחת חשבון בנק חדש ושינוי כתובתו, העידו כי הוא אינו רואה עוד בתובע בן זוג. בית המשפט שקל גם ראיות נוספות שהציגו הצדדים, לרבות מסמכים ורישומי טלפון, אך מצא כי אין בהן כדי לשנות את המסקנה כי ההפרדה היא לצמיתות. רישומי הטלפון, למשל, הראו מספר רב של שיחות מהמנוח לתובע, אך משכן ותדירותן הקצרים של שיחות אלה לא הצביעו על כוונה להמשיך לחיות יחד. בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי התובע והמנוח נפרדו לצמיתות בשנה האחרונה לחייו ולכן היא לא עמדה בדרישות להיחשב כידועה בציבור שלו. כתוצאה מכך נדחתה תביעתה לקצבת שארים.