ת"א 21385-12-10

תקציר

בית המשפט מצא כי המיזם משנת 2009 שונה באופן משמעותי מזה של שנת 2008 מבחינת מבנה, משתתפים ויעדים, ולכן החובות שנטל על עצמו בורקיס בשנת 2008 לא חלו על הפרויקט משנת 2009. הראיות גם לא תמכו בטענה שקושניר היה סוכנו של בורקיס; תחת זאת, התברר כי קושניר היה עובד של התובעים ומילא תפקיד ניהולי במפעל. יתר על כן, אחריותו של בורקיס לפעילות המפעל והחברה לא הייתה גדולה מזו של התובעים. התובעים גם לא הצליחו להוכיח די הצורך את הליקויים ביבול 2009, תוך הסתמכות רבה על דו"חות קושנר, שהיו עדות שמיעה ואינם עולים בקנה אחד עם מסמכים אחרים. כתוצאה מכך, נדחתה התביעה נגד הנתבעים בעניין היבול משנת 2009. באשר להשקעת התובעים ביבול 2010, הסכים בית המשפט כי התובעים זכאים להחזר על השקעתם, ללא קשר לשאלה אם היו רווחים. הסכום שיוחזר על ידי בורקיס חושב כ-291,340 ש"ח, המהווים את חלקה של בורקיס (37.5%) מסך ההשקעה של התובעים בסך 776,908 ש"ח. בורקיס חויב גם לשלם הפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק החל מיום 1.7.2010 ועד לתשלום בפועל. בית המשפט דחה את דרישת התובעים להשיב את מלוא השקעתם במפעל, שכן עדיין הייתה קיימת, ומניותיהם בחברה לא השתנו. גם תביעתם של התובעים לפגיעה במוניטין נדחתה, שכן לא הציגו כל ראיה לנזק כזה. ראיות נוספות שהוגשו על ידי התובעים, מהן עולה לכאורה כי בורקיס השתלט על המפעל והשתמש בו לניקוי ואספקת סחורות, לא התקבלו שכן מדובר באירועים החורגים מתחום התביעה הראשונית. הנתבעים סיפקו הסבר סביר לדבריו של בורקיס בפני חוקר פרטי שהתחזה לקונה פוטנציאלי, וגם טענות התובעים בדבר הברחת סחורה מהמפעל באמצעות חברת ארבס שבבעלות בורקיס לא נתמכו. ככלל, רוב התביעה נדחתה, ולאור אופיו המקיף של פסק הדין וההתחשבנות הסופית הלא ברורה בין הצדדים, החליט בית המשפט שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים.