בג"צ 727/00

תקציר

בפסק הדין בעניין פרויקט שיקום השכונות שהחל בשנת 1977 התייחס בית המשפט העליון לטענות בדבר אפליה תקציבית נגד יישובים ערביים בישראל. הפרויקט, בראשיתו שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית, נועד לתת מענה למצוקות חברתיות ופיזיות. העותרים טענו כי היישובים הערביים זוכים ליחס בלתי הוגן, בעיקר בכל הנוגע להשקעות חברתיות-כלכליות. בעוד שבתקציב השיקום הפיזי קיבלו הרשויות הערביות 29% מהכספים, מה שנחשב מתקן לאפליה בעבר, ההקצאה התקציבית החברתית עמדה על 13% בלבד, מה שחיזק את תחושת האפליה, שכן יישובים ערביים רבים מדורגים נמוך מבחינה סוציו-אקונומית. בית המשפט העליון הדגיש את עקרון השוויון בחלוקת התקציב, והדגיש כי על הקריטריונים לשקף יחס סביר עם המטרות המיועדות ולהיות ברורים ואובייקטיביים. צוינו בעיות של עמימות קריטריונים, ובמיוחד דרישת "בנייה רוויה" – שהוגדרה כבלתי רלוונטית להיבטים חברתיים – והמליצו לקריטריונים עתידיים להסיר את הסטטוס התנאי המוקדם שלה. בית המשפט הכיר ברגישות של שינוי יוזמות מתמשכות ביישובים יהודיים במצוקה שכבר מקבלים תמיכה, אך מתח ביקורת על הסתמכות על תוכניות עתידיות ללא תקציבים קונקרטיים כבלתי מספיקה כדי להתמודד עם אי השוויון הנוכחי. בסופו של דבר, העתירה התקבלה באופן חלקי, וקראה לניסוח מחדש של קריטריונים כך שיתעדפו שיפור חברתי-חינוכי ביחס לצורכי האוכלוסייה הערבית, מבלי לעצור את ההתקדמות הקיימת בתחומים אחרים. פסק הדין משקף איזון זהיר בין טיפול באי-שוויון ארוך שנים לבין ניהול תוכניות אפקטיביות כיום.