ר"ע 666/86

תקציר

בפסק דין בעניין תקנות ופקודת התעבורה התייחס בית המשפט העליון לשיטת הוכחת נהיגה תחת השפעת אלכוהול. התיק נסב סביב השאלה האם ראיות מדעיות, כגון בדיקות נשימה, דם או שתן, נחוצות להרשעה. בית המשפט הגיע למסקנה כי אף שמבחנים אלה חשובים, הם אינם אמצעי ההוכחה היחיד. תקנה 26, לפקודת התעבורה, מאפשרת הרשעה בנהיגה תחת השפעה על סמך ראיות מהימנות אחרות, כגון עדות עד או התנהגות נצפית, ובלבד שיוכיח שכרות מעבר לספק סביר. הפקודה מגדירה "שיכור" כמי שנמצא תחת השפעה, ללא חובת הוכחה מדעית ספציפית. תקנות 169א ו-169ב קובעות הנחיות לזיהוי רמות שכרות, אך אינן שוללות ראיות שאינן מדעיות. כך, בעוד שבדיקות מדעיות אמינות יותר, הן אינן בלעדיות, ודי בראיות אחרות כדי להוכיח שכרות בבית המשפט. בית המשפט הדגיש את חשיבותן של ראיות מהימנות, מדעיות או תצפיתיות, כדי לעמוד בנטל ההוכחה במשפטים פליליים. משכך, בקשת הערעור נדחתה, דבר המחזק את עמדת בית המשפט כי מגוון ראיות יכולות לבסס שכרות מעבר לספק סביר.