עב"ל 62298-03-16

תקציר

המערער טען כי יש להיות זכאי לקבל הן קצבת זקנה והן קצבת נכות כללית, שכן נכותו הוכרה לפני הגיעו לגיל פרישה. עם זאת, בית המשפט מצא כי מרגע שאדם נכה מגיע לגיל פרישה, הוא אינו זכאי עוד לקצבת נכות, ובמקום זאת מקבל קצבת זקנה. על פי חוק הביטוח הלאומי, קצבאות אלה שוות ביחסיהן. המערער לא נכלל בגדרו של החוק, שכן לא קיבל קצבת נכות טרם הגיעו לגיל פרישה, ואף לא היה "מבוטח" כהגדרתו בחוק. בית המשפט הסביר כי תכליתה של קצבת נכות היא להחליף את שכרו של אדם בשנות עבודתו, ואילו קצבת זקנה מאפשרת לאדם לחיות בכבוד לאחר פרישתו. לפיכך, אדם שהופך לנכה לאחר גיל הפרישה אינו זכאי לקצבת נכות, שכן היא אינה אמורה להחליף את השכר שהיה משתכר במהלך שנות עבודתו. כמו כן, בית המשפט ציין כי קיים הבדל רלוונטי בין מי שקיבל קצבת נכות לפני הפרישה לבין מי שלא, דבר שאינו נחשב לאפליה. בית המשפט התייחס גם לטענה כי החוק המתוקן מפלה לרעה את מי שהגיע לגיל פרישה לפני כניסתו לתוקף. בית המשפט פירש את החוק במהותו וקבע כי הוראות התחולה יוצרות הבחנה על בסיס גיל, שהיא לגיטימית ומידתית, בהתחשב בתכלית התיקון ובשיקולים התקציביים הנלווים אליו. בסופו של דבר, בית המשפט מצא כי פרשנותו של המוסד לחוק היא הסבירה היחידה וכי ההבחנה בין מי שהיו זכאים לקצבת נכות לפני הפרישה לבין מי שהפכו לנכים לאחר פרישתם תקפה. לפיכך, הערעור נדחה.