ת"א 23861-10-19

תקציר

התובעים, שבבעלותם דירה אותה הם משכירים, תבעו את הנתבע-השוכר בגין אי תשלום דמי שכירות. לטענתם, הנתבעת לא שילמה את דמי השכירות המוגנים שנקבעו על 400 ₪ לחודש במשך שבע שנים וכן לא שילמה ארנונה. עם זאת, הנתבע טען כי שילם את דמי השכירות וביצע עבודות תחזוקה בבניין, שעלותן עלתה על דמי השכירות החייבים. בית המשפט פסק לטובת הנאשם. בית המשפט קבע כי התובעים לא הוכיחו את אי תשלום דמי השכירות על ידי הנתבע ולמעשה גרסת הנתבע לגבי העבודות שבוצעו והוצאותיהן אמינה יותר. לפיכך, נדחתה תביעת התובעים בגין דמי שכירות שלא שולמו. בנוסף, נמתחה ביקורת על התובעים על כך שלא חשפו בפני בית המשפט מסמכים רלוונטיים, לרבות חוזי שכירות וקבלות בגין תשלומי שכר דירה, מה שהוביל את בית המשפט לקבוע כי הם מנסים לפנות את הנתבע שלא כדין. בית המשפט לקח בחשבון גם את ההצדקה של הנאשם לאי תשלום ארנונה, הקשורה למאבקיו הכלכליים והנפשיים לאחר מות אשתו ותאונת דרכים. מאחר ששווי העבודות שביצע הנתבע עלה על דמי השכירות החייבים, קבע בית המשפט כי ההתחשבנות בין הצדדים אופסה, ולמעשה העניק לנתבעת סעד הוגן. משכך, נדחתה תביעת התובעים במלואה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.