ע"א 15055-11-09

תקציר

הערעור מערער על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערערים, ילדיו של דייר שנפטר, אינם זכאים להמשיך ולהתגורר בדירה בשכירות ציבורית, לאחר מות אביהם, לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. האב שכר שתי דירות באותו בניין מחברת עמידר לדיור סוציאלי כדי לאכלס את משפחתו הגדולה. בהמשך רכש האב את אחת הדירות אך המשיך לשכור את השנייה. לאחר מותו תבע עמידר לפנות את המערערים מהדירה השכורה, בטענה שהם אינם זכאים להיות "דיירים ממשיכים" על פי החוק, שכן הם לא התגוררו עם האב בדירה השכורה לפחות שלוש שנים לפני מותו, והאב, כבעל דירה, כבר לא היה דייר "זכאי". בית משפט קמא הסכים עם עמידר והורה למערערים לפנות את הדירה. המערערים טענו כי התנהלותה של עמידר – שלא פינתה אותם למרות שידעו שהם מתגוררים בדירה השכורה – יצרה מצג שווא לפיו מעמדם כדין וכי שתי הדירות מהוות יחידת דיור אחת. עמידר טען מנגד כי הדירה השכורה הוצעה לאב בלבד וכי עם מותו הסתיים חוזה השכירות. שופטי הערעור הסכימו עם פסק דינו של בית משפט קמא, והדגישו כי רכישת דירה על ידי האב פסלה אותו, ולאחר מכן את ילדיו, מהגדרת "זכאי" ו"דייר ממשיך" לפי החוק. תוך הכרה בתוצאות המצערות של הפינוי, קבעו השופטים כי תכליתו החברתית הכללית של החוק – הבטחת הגעת הדיור הציבורי לנזקקים – גוברת על נסיבותיו הספציפיות של המקרה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי התנהלותו של עמידר, גם אם לכאורה סותרת, אינה יוצרת למערערים זכות משפטית לגבור על הוראות החוק הברורות. לפיכך, הערעור נדחה, ואישר את חובת המערערים לפנות את הדירה. עם זאת, בהתחשב בנסיבות הספציפיות, קבעו השופטים כי לא ייפסקו הוצאות, והפיקדון הכספי ששילמו המערערים יועבר לעמידר כפיצוי בגין דמי שכירות שלא שולמו.