ע"א 5546/97

תקציר

בתיק משנת 1987 שעסק בהפקעת שתי חלקות קרקע על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בחיפה, התייחס בית המשפט העליון לסוגיית הפיצוי ההוגן לפי פקודת הקרקעות משנת 1943 וחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. בית המשפט בחן האם הוועדה יכולה בצדק לשלם פיצוי מופחת עבור קרקע שהופקעה באופן מלא או חלקי, כאשר בדרך כלל ניתן להפקיע עד 40% מהקרקע ללא פיצוי. הבעלים המקוריים טענו כי ההפקעה הסתכמה ביותר מ-40% משטחם הכולל בשל הפקעות העבר, ולכן מגיע להם פיצוי מלא. בית המשפט המחוזי אישר תחילה את הפיצוי המופחת של הוועדה בהתבסס על תקדים, אך פסיקה אחרת של בית המשפט המחוזי צידדה בבעלים, תוך שהיא מצטטת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנחקק מאוחר יותר והדגיש את זכויות הקניין. בית המשפט העליון איחד את הערעורים כדי לדון בשאלה המשפטית המרכזית של פיצוי הוגן. בהדגישו את הזכות החוקתית לקניין, דחה בית המשפט את הטענות כי פיצוי מופחת יכול להיות מוצדק כסוג של מס רכוש או כי הבעלים ייהנו מהשבחת הקרקע לאחר ההפקעה. בית המשפט הדגיש את העיקרון לפיו פיצוי הוגן חייב לעלות בקנה אחד עם השוויון ולאפשר הפחתה רק במקרים בהם יתרת הרכוש אכן עולה בערכו. בדחותו את ההפחתות האוטומטיות, קרא בית המשפט לביקורת חקיקתית שתתייחס לפיצויים בהפקעות חלקיות וקבע כי יש לפצות את מלוא הסכום בעת הפקעת החלקה כולה, ובכך לסטות מפרשנויות שיפוטיות קודמות. העיקרון הרחב יותר שהוחל נעוץ בהבטחה כי זכויות הקניין, כערך חוקתי, לא ייפגעו באופן בלתי מידתי ללא תמורה הוגנת – המשרתות הן את שלטון החוק והן את עקרון הפגיעה המינימלית. פסק הדין הושפע בחלקו מהמסגרת הפרשנית שהנהיג חוק היסוד, שעיצבה מחדש את הבנתם ויישומם של חוקים שקדמו לו.