ע"פ 45180-03-17

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לשני עררים על צווי הריסה מנהליים שהוצאו על ידי ועדה מקומית לתכנון ובנייה בישראל. המערערים טענו כי יש לבטל את הצווים בשל מצוקה תכנונית והיעדר קרקע זמינה באזורם, וכן בעילה של אכיפה בררנית של החוק. בית המשפט הכיר בקשיים שעמדו בפני המערערים, אך הדגיש כי הכשרת בנייה בלתי חוקית אינה הפתרון. השופט קבע כי בעוד שאכיפה חלקית יכולה להיות סלקטיבית ופסולה במקרים מסוימים, אין בה כדי להצדיק את ביטול צווי ההריסה במקרה זה. בית המשפט מצא כי המערערים לא קיבלו הבהרות בטענתם לאכיפה בררנית, ועל כן יוחזר התיק לערכאה נמוכה יותר להמשך בירור. באופן ספציפי, הערכאה הנמוכה יותר תקבע האם המשיב פעל על בסיס אכיפה בררנית והאם השארת הבנייה עומדת על תילה. השופט התייחס גם לטענות נוספות שהעלו המערערים. בערעור מזאריב אישר בית המשפט את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, לפיה צו הפסקה והפסקה שיפוטי קודם לא הפריע למתן צו הריסה. השופט דחה גם טענות לפגמים בהליך ההתייעצות שקדם לצו ההריסה. בערעור רח"ל קבע השופט כי פגמים לכאורה בצו ההריסה, כגון השמטת פרטים מסוימים, אינם מצדיקים את ביטול הצו, שכן המידע הנדרש היה זמין לקורא. השופטת דחתה גם את הטענה להתייעצות פגומה, וקבעה כי הליך ההתייעצות בין יו"ר הוועדה לבין ראש המועצה המקומית היה תקין. לסיכום, השופט קיבל את הערעורים רק בנושא האכיפה הבררנית, והתיקים הוחזרו לבית משפט השלום לדיון נוסף. יתר הטענות שהציגו המערערים נדחו. פסק דין זה ניתן שלא בנוכחות הצדדים והיה אמור להימסר להם העתקים בהקדם האפשרי.