עמ"ה 221/00

תקציר

פסק הדין נסוב סביב שתי מחלוקות עיקריות בנוגע לשומות מס על יחיד, המכונה המערער. הראשון מתייחס למכירת מניות מחוץ לבורסה ולקביעת התמורה שתשולם בגינם. השופט קובע כי התמורה צריכה להתבסס על מחיר שוק משוער, הכפלת המחיר שבו נסחרו המניות בבורסה ביום המכירה בפועל, וכתוצאה מכך רווח הון הפטור ממס. השופט דוחה את טענת המערער כי מלוא הסכום ששולם מהווה את התמורה, ומצדד בעמדת המשיב כי יש לחייב במס את יתרת הסכום מעבר לתמורה כהכנסה. המחלוקת השנייה נוגעת לסכומים שנמשכו על ידי המערערת מחברה ציבורית, אשר לטענת המערערת מהווים "קיצור דרך" המייצג דמי ניהול והלוואה בריבית רעיונית. השופט דוחה טענה זו וקובע כי יש להתייחס למשיכות כאל תשלומי דיבידנד מהחברה הציבורית למערערת. לשיטתם, התשלומים ששילמה החברה למערערת, שלא נפרעו, נעדרים ראיות מבוססות להיחשב כהלוואה ויש לחייבם במס כדיבידנד. החלטה זו מבוססת על היעדר כל הסכם וחוסר פירעון לאורך השנים. עוד מדגישה השופטת כי מעמדה של המערערת כבעלת מניות ולא כשכירה, מצדיק עוד יותר את סיווג התשלומים כדיבידנדים. יתרה מכך, השופט מציין כי כל שנת מס היא עצמאית, ולא ניתן להתייחס לשומות קודמות במקרה זה. ערעורו של המערער נדחה אפוא בשני הסעיפים, והם חויבו בסכום נמוך של הוצאות ושכר טרחת עורך דין.