בג"צ 2148/94

תקציר

סגן הנשיא א' ברק מסכים עם השופטים זמיר וחשין כי יש לדחות את העתירה הנדונה, בעיקר בהתאם להנמקתו של השופט זמיר. למרות שהכיר בכך שהעותרים לא סיפקו תשתית עובדתית מלאה, כגון תצהירי הכתב ותגובת השופטת זועבי, מציע ברק כי אילו העתירה הייתה תלויה אך ורק בעובדות אלה, ייתכן שהיה נותן ארכה לעותרים לתקן ליקויים אלה. הרציונל שלו הוא ארבעה: ראשית, בתי המשפט מתירים לעתים קרובות לעותרים להשלים יסודות עובדתיים חסרים כדי להבטיח שהמחלוקות ייפתרו לגופן, תוך שמירה על שלטון החוק. שנית, פורמליות פרוצדורלית צריכה לשרת את המשפט המהותי, במיוחד בביקורת שיפוטית ברמה גבוהה, ולהשתמע מגישה פחות נוקשה ויותר נדיבה בעת הכרעה בסכסוכים. שלישית, ברק מדגיש את חשיבות השמירה על אמון הציבור בהליך השיפוטי, במיוחד כאשר מדובר בטענות הנוגעות להתנהלות שיפוטית. לבסוף, הוא מדגיש את תפקידה המכריע של העיתונות בדמוקרטיה, ומכיר באתגרים האתיים באיזון בין סודיות עיתונאית לחובות משפטיות. למרות שיקולים אלה, ברק קובע כי גם אם נניח שהשופטת זועבי אמרה את הדברים המיוחסים לו, אין בהם כדי להצדיק את התפטרותו מוועדת החקירה, שכן הם אינם מצביעים על דעה קדומה העלולה לפגוע במשפט הוגן. ברק טוען כי יש "לנעול" את חוות דעתו של שופט כדי להצדיק פסילה, דבר שאינו ניכר במקרה זה. הוא גם מבחין בין פרשנות שיפוטית מותרת לבין דעות פוליטיות בלתי ראויות, ומזהיר מפני מעורבות פוליטית מיותרת של שופטים. בסופו של דבר, ברק תומך בפסק דינו של השופט זמיר לדחות את העתירה, ומגיע למסקנה כי העותרים לא הצליחו להוכיח את ההטיה הנטענת המצדיקה את פסילתה של השופטת זועבי.