סע"ש 24793-09-21

תקציר

התובע, עובד החברה הנתבעת העוסקת בשירותי הסעות ומוסך, תבע את החברה בתשלומים שונים הקשורים לעבודתו. התובע עבד אצל הנתבע במשך כ-17 שנים, משנת 2003 ועד לפיטוריו בשנת 2020. נקודות המחלוקת העיקריות היו שכרו של התובע ונסיבות פיטוריו. בית המשפט קבע תחילה כי צו ההרחבה לענף המוסכים חל על העסקתו של התובע, מה שאומר שהוא זכאי לזכויות מסוימות המפורטות בצו. בכלל זה, הזכות להודעה מוקדמת על תנאי העבודה של העובד, שהנתבעת לא סיפקה. בית המשפט קבע כי על הנתבע מוטל נטל ההוכחה להוכיח כי הם מסרו לתובע הודעה מוקדמת כדין, דבר שלא עשו. באשר לשכרו של התובע, מצא בית המשפט כי הנתבע לא שילם באופן אותנטי את דמי ההבראה של התובע כחלק משכרו, ולכן שכר היסוד של התובע עמד על 5,615 ₪. עוד קבע בית המשפט כי התעריף השעתי של התובעת עמד על 30.85 ₪ בהתבסס על שכר זה. התובע טען כי עבד שעות נוספות רבות, אך בית המשפט יכול היה לאשר רק שעה נוספת אחת ביום בשיעור של 150%, בשל היעדר רישומי נוכחות של הנתבע ועדות לא מהימנה. התובע היה זכאי ל-80,972.5 ש"ח בגין גמול שעות נוספות, ולתוספת של 12,110 ש"ח בגין הפרשים בגמול השעות הנוספות ששולמו בתלושי שכרו, בסך כולל של 93,082.5 ש"ח. עוד קבע בית הדין כי הנתבע לא קיים דיון כדין טרם פיטורי התובע, ופסק לו פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין פיטוריו שלא כדין. כמו כן נפסקו לתובע תשלומים נוספים, לרבות הפרשי פיצויי פיטורים (5,512.5 ש"ח), הפרשות לפנסיה (1,439.5 ש"ח), דמי הבראה (18,552 ש"ח), פדיון חופשה (45,895 ש"ח), הפרשות לקרן השתלמות (1,591 ש"ח) ו-5,615 ש"ח בגין הודעה מוקדמת שלא שולמה. בסך הכל חויבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 161,156.5 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק מיום פיטורי התובעת. בנוסף, חויב הנתבע להשיב לתובע את הוצאותיו, בסך 25,000 ₪, בתוך 30 יום. טענות התובעת בגין אי יידוע העובד ומשמרות נוספות נדחו. לנתבעת הזכות לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום.