ת"א 152849/09

תקציר

המחלוקת היא על הבעלות בחלקת קרקע ברמת גן, הנמצאת בבעלות משותפת של התובעים והנתבע, כאשר כל אחד מהם מחזיק במחצית שווה. שטחו הרשום של המגרש הוא 660 מ"ר, ועליו בניין מגורים דו-משפחתי. חלק מ-125 מ"ר הופקע לצורכי ציבור, כך ששטח ה"נטו" נותר על 535 מ"ר. לבעלים חוזי שכירות פרטניים לכמחצית המגרש, כאשר גם לנתבעת זכות מעבר. שני הצדדים משכירים את חלקם, ואינם מתגוררים שם. התובעים מבקשים לפרק את השותפות, בטענה שזו הדרך הטובה ביותר לנצל את הקרקע, ואם לא, אז באמצעות מכירת הקרקע וחלוקת התמורה. לטענתם, חלוקת הקרקע בעין אינה אפשרית, שכן היא תיצור שני מגרשים קטנים, ותפחית את ערכן של שתי המניות, דבר היוצר גם בעיות תנועה. הנתבע רוצה לשמור על הנכס, יש לו זיקה רגשית אליו, ומתכוון להוריש אותו לצאצאיו. לטענתו, התובעים סיכלו משא ומתן לעסקת קומבינציה או רכישת חלקם. לאחר שנים של משא ומתן שלא צלח, הגישו התובעים תביעה. הנתבע טוען כי אין בסיס לתביעת פירוק שיתוף, וכי על הנכס חל פרק ו'1 לחוק המקרקעין, שאינו מאפשר תביעות מסוג זה. עוד הוא טוען, כי יש להפחית את חלקם של התובעים בשל ההפקעה, שכן היא משפיעה בעיקר על מחציתם. התובעים טוענים מנגד כי הוראות פרק ו'1 מתייחסות אך ורק לניהול הנכס, ואינן משפיעות על זכויות הבעלות, וכי הנתבע פועל בחוסר תום לב. עוד הם טוענים כי ההפקעה צריכה להשפיע על שתי המניות באופן שווה. בית המשפט מוצא כי תביעת פירוק שיתוף מתאימה במקרה זה. עוד נקבע כי טענת הנתבע בפרק ו'1 אינה עולה בקנה אחד עם עמדותיו הקודמות, ומועלית בחוסר תום לב, וכי בכל מקרה סביר להניח שהבניין ייהרס וייבנה מחדש, מה שהופך את הטענה למיותרת. בשאלה כיצד יש לפרק את השותפות, מורה בית המשפט כי יש לנסות תחילה לבנות על המגרש בניין חדש אחד, שכן חלוקת הקרקע בעין או מכירתה עלולה לגרום להפסדים משמעותיים. זאת, למרות זיקתו הרגשית של הנתבע לבניין הנוכחי. עוד קובע בית המשפט כי כל פירוק שיתוף צריך להתבסס על כך ששני הצדדים מחזיקים בחלקים שווים בכל המגרש, לרבות השטח המופקע. על הצדדים לנסות ליישם החלטה זו ולדווח לבית המשפט על הצורך בפעולה נוספת.